השאלה מה קוראים בתורה בשבת חנוכה היא שאלה מעניינת ונוגעת בנושאים הקשורים קשר ישיר לימי הסתיו והחורף של שנת תשפ"ד, שנה שהיא בצער לנו, שנת מלחמה ואבדן.
אנו נמצאים ונמצאות היום בעיצומה של מלחמה כבדה וכבר מתחילות לנצנץ בנו שאלות על זיכרון וגבורה, ניסים ותהומות. כיצד נזכור את הימים הללו בעוד שנה, עשר שנים, חמישים שנה או אפילו אלף שנים?
קריאת התורה בחנוכה והתפילות הנלוות לחג מאפשרות לנו ללמוד כיצד לפני מאות שנים מובילי הקהילה היהודית בחרו לזכור את ימי החנוכה. הם בחרו בחירות ערכיות מרתקות שאנו עד היום מקיימים ומקיימות אותם ובשל כך לומדים שיעורים על החג ומורשתו.
חג החנוכה נקבע בשנים שלאחר הניצחון במרד החשמונאים באימפריה הסלווקית. איננו יודעים מתי בדיוק ציינו את חנוכה לראשונה, אך יש להעריך שזה היה בין השנים 160 לפנה"ס ל- 135 לפנה"ס.
בשנים הראשונות חגגו את חנוכה כדי לזכור את הניצחון הצבאי ואת ימי המרד והן את טיהור בית המקדש:
"ויהודה אמר לאחיו הנה נגפו אויבנו נעלה לטהר את המקדש ולחנכהו. ויקהל כל המחנה ויעלו הר ציון. ויראו את המקדש שומם והמזבח מחולל והשערים שרופים ובחצרות גדלים סבכים כמו ביער… ויקרעו את בגדיהם ויבכו בכי גדול.. אז אמר יהודה לאנשים להילחם את אשר במצודה עד אשר יטהר את המקדש. ובחר כוהנים תמימים חפצי תורה. ויטהרו את המקדש ויוציאו את אבני השיקוץ למקום טמא… ויעשו כלי קדש חדשים ויביאו את המנורה ואת מזבח הקטורת ואת השולחן להיכל. ויקטרו על המזבח ויעלו את הנרות אשר במנורה ויאירו בהיכל. … וישכימו בבוקר בחמישה ועשרים לחודש התשיעי הוא חודש כסלו בשמונה וארבעים ומאה שנה. ויקריבו קורבן על פי התורה על מזבח העולה… בעצם היום ההוא נחנך בשירים ובנבלים ובכינורות ובמצלתיים…. ויעשו את חנוכת המזבח ימים שמונה ויקריבו עולות בשמחה… ויקים יהודה ואחיו וכל קהל ישראל להיות ימי חנוכת המזבח נעשים במועדם שנה בשנה ימים שמונה מיום חמישה ועשרים לחודש כסלו בשמחה ובגיל." (מקבים א, ד)
מקבים ב, מוסיף על כך שהחג נקבע לשמונה ימים על מנת להשלים את ימי חג הסוכות. בשל המרד והלחימה לא היה ניתן לחגוג את החג.
כלומר, בשנים שבאו מיד אחרי המרד היה חשוב למי שחי אז לחגוג ולציין את הניצחון הצבאי ואת החזרה לבית המקדש.
עברו מאות שנים וחכמינו ז"ל נדרשו לשאלה- מה אנחנו זוכרים בחג החנוכה? וכיצד?
מנהגים חדשים החלו להתפתח וביניהם קריאת התורה.
במקום להדגיש את הניצחון הצבאי, לדוגמא על ידי קריאה על ימי לחימה של בני ישראל, הם בחרו להדגיש את עבודת המקדש, ואת חנוכת המזבח הראשון אי אז במדבר: זֹ֣את ׀ חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֗חַ בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ מֵאֵ֖ת נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל קַעֲרֹ֨ת כֶּ֜סֶף שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֗ה מִֽזְרְקֵי־כֶ֙סֶף֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֔ר כַּפּ֥וֹת זָהָ֖ב שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵֽה׃ שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָ֗ה הַקְּעָרָ֤ה הָֽאַחַת֙ כֶּ֔סֶף וְשִׁבְעִ֖ים הַמִּזְרָ֣ק הָאֶחָ֑ד כֹּ֚ל כֶּ֣סֶף הַכֵּלִ֔ים אַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּע־מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ כַּפּ֨וֹת זָהָ֤ב שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה֙ מְלֵאֹ֣ת קְטֹ֔רֶת עֲשָׂרָ֧ה עֲשָׂרָ֛ה הַכַּ֖ף בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ כׇּל־זְהַ֥ב הַכַּפּ֖וֹת עֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָֽה׃ כׇּל־הַבָּקָ֨ר לָעֹלָ֜ה שְׁנֵ֧ים עָשָׂ֣ר פָּרִ֗ים אֵילִ֤ם שְׁנֵים־עָשָׂר֙ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר וּמִנְחָתָ֑ם וּשְׂעִירֵ֥י עִזִּ֛ים שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר לְחַטָּֽאת׃ (במדבר ז' 89-84)
על פסוקים אלו הוסיפה התנועה הרפורמית את הפסוקים הבאים מהפרשה הסמוכה, פרשת בהעלותך:
וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת׃ וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֶת־מֹשֶֽׁה׃ וְזֶ֨ה מַעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה ה' אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת־הַמְּנֹרָֽה׃ (במדבר, ח, 4-1)
הפסוקים מפרשה זו וההפטרה לשבת חנוכה מספר זכריה המתארים את מנורת המקדש מדגישים שוב את עבודת המקדש, את הסמלים העתיקים הללו (שמצאו את דרכם לסמל מדינת ישראל) ואת ניצחון הרוח.
אחד הפסוקים החותמים את ההפטרה מזכריה אומרים זאת בפירוש: וַיַּ֜עַן וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֚ה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֤א בְחַ֙יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם־בְּרוּחִ֔י אָמַ֖ר ה' צְבָאֽוֹת׃ (זכריה, ד, 6)
אז מה אנחנו זוכרות וזוכרים בחנוכה? – האם זהו ניצחון צבאי? האם זוהי הזהות הדתית והרוחנית שלנו? האם הזהות הלאומית שלנו, כעם היושב וריבון בארצו?
האם אנחנו חוגגים וחוגגות את הנס, הנס של הניצחון הצבאי או נס פך השמן, עוד סיפור שהשתרבב לתוך המסורת שלנו ובדרך כמעט פלא תיהפך לאגדה מוכרת ואהובה?
קריאת התורה לחנוכה מציעה לנו שני כיוונים.
ראשית, חנוכת המזבח בימי יהודה המקבי היא חלק משרשרת ארוכה של דורות שביקשו לקיים את האמונה היהודית כפי שהייתה בזמנם. כיום, איננו מבקשים את עבודת המקדש וטוב שכך. אך אנו מבקשים לקיים את אמונתנו ודתנו, ולקבל השראה מהסמליות של עבודת המקדש וסמלי המקדש כמו המנורה.
כפי שבני ישראל חנכו את המזבח במדבר, כפי שחיילי יהודה המקבי חנכו את המקדש בזמנם כך גם אנחנו יכולות ויכולים לחנוך את המזבח שלנו בכל דור ודור. לבקש מקום לקיים את התורה ואת הערכים שלנו, בבטחה ובאמונה.
כאשר אנו מדליקים ומדליקות נרות חנוכה ושואלים את עצמנו מה הנס שאנחנו רוצים להאדיר אנחנו עוסקים בחנוכת מזבח.
שנית, לעולם לא יהיה ניצחון צבאי. הניצחון הוא תמיד של הרוח. גם בימים אלו, ימים קשים של מלחמה ופחד, של חושך וחרדה מהעתיד, נזכור את מילותיו הנצחיות של זכריה הנביא: לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי.
כמוהו, גם אנחנו, נזכיר זה לזו:
לא בחיל ולא בכוח, באהבה ניטיב ימינו על פני האדמה.
עוד נחנוך בתים ואת המזבח שלנו, נזכור שיש ניסים בימים ההם ובזמן הזה.
שבת שלום וחנוכה שמח
(נכתב בחנוכה תשפ"ד)