ננסה לבחון את הסיפורים
הללו ונשאל על הרלוונטיות שלהם לחיינו:
א. סיפור אהבת הורים – ילדים, אהבת הורים את ילדיהם הבוגרים והעדפתו של אחד מהם – האם רלוונטי להיום, מהן ההשפעות החברתיות של מצבים אלה?
ב.סיפור חלומותיו של יוסף – האם אלו הם חלומות, פנטזיות או תאור מצב אשר משפיע עלינו עד עתה? או האם ניתן לומר כי זהו תהליך מובנה ויזום בבניית מנהיגות מעצבת לחברה?
ג.סיפור תמר ויהודה – הייתכן ? למה קרה זה דווקא ליהודה? ולו היה הדבר קורה לבן אחר, נאמר לאהוב ביותר, כיצד היינו מתייחסים לסיפור?
ד.אי הלבנת פנים בסיפור תמר ויהודה, האם זו דרך מוסרית להתנהלות חברתית או פחדנות לשמה?
ה.יוסף ואשת פוטיפר- הייתכן כי מישהו הטריד את מישהי מינית? לא נראה מכובד. מה עונשו? האם המטריד נענש? ומה נגזר עליו? האם אנחנו נוהגים כך גם כיום? לא יכול להיות.
ו.פתרון החלומות – האם אלה סדנאות אסטרטגיות לבניית חזון ומנהיגות, או תהליך של קריאה בכוס קפה במהלך סדנה לשחרור מלחצים?
אכן פרשה עמוסה במסרים סמויים וגלויים שהיה ניתן להרחיב על כל אחד ואחד מהם למכביר. אתיחס להלן רק לרישא של חלומות יוסף.
בבראשית ל"ז פסוק ז' אומר יוסף לאחיו: "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה".
יוסף מדבר בלשון רבים: "אנחנו" ולא "אתם ואני" או "אני ואתם". בשלב הזה אנחנו מאלמים אלומים יחד, לא יצאתי מתוך המשפחה, אני לא מפלה את עצמי ומגדיר את עצמי אחרת, אלא בשלב הזה ברצוני להדגיש כי כולנו יחד עוסקים במלאכה. ביחד בתוך "מגרש המשחקים" המוכר לנו לכולנו והוא השדה. כל זה קורה בעת ששאר השחקנים במגרש לא אוהדים את הגיבור שלנו יותר מידי; הוא מרגיש בכך והוא יודע זאת ולמרות הכל הדיבור הוא בלשון רבים. ביחסים בין שאר השחקנים לבין עצמם מורגשים איבה וחוסר סימפטיה בלשון המעטה, אך למרות כל זאת מתנהל ביניהם דיאלוג כל שהוא – סיפור החלום.
ישנה הקשבה, ישנו ניסיון להבנה כל שהיא. אותה איבה מביאה בסופו של דבר את האחים, שוב – כולם כנגד האחד, לדבר שטות. האם הניסוח המקראי של תחילת סיפור החלום "מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים" הוא מקרי או האם ניתן להבין זאת אחרת?
ה"אש קודש" רבי קלונמוס קלמיש מפיסצ'נה הי"ד, בדרשתו לפרשה בשנת ת"ש בגטו וורשה, דורש סיפור זה כשדה עבודת השם והחברה היהודית בזמן תחילת מלחמת העולם השנייה, כאשר אנחנו כולנו "מאלמים אלומים" בתוך אותו שדה. האם במצבנו שלנו, שואל "האש קודש", אין אנו אילמים בזמן עבודת השם? והחברה והעזרה ההדדית מה גורלן? האם אנחנו לא במצב של דרדור חברתי, במצב של אילמות שאנחנו צריכים להוציא עצמנו ממנו? האם יכול לקום מנהיג ולקחת את המושכות ולהנהיגנו? איזה תהליך צריך לעבור אותו מנהיג על מנת שיהיה ראוי להנהגתנו? מדוע מתקיפים האחים את יוסף על כוונתו ורצונו להנהגה על מנת להוציאם מהשדה הזה? תמיד ישנם אותם אלה אשר ימשכו כלפי מטה ויירצו להגיע ל"בירא עמיקתא", אל הבור אליו הושלך יוסף, כי שם בבור אין צורך להתאמץ, שם פועלים כוחות נמוכים ביותר.
מצב החינוך של ילדינו הינו "מגרש המשחקים" הזה. זהו שדה אילם לחלוטין, אין בו ולו אלומה אחת שניצבת ומוכנה לקחת אחריות ולפתור בעיה הרת גורל זו. מה צריך להתרחש באותו שדה על מנת שתקום הנהגת יחיד, או של צוות, כדוגמת "קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה" (שם,שם). יש צורך בהנהגה שאכן תפתור בעיה יסודית וערכית זו. התשובה ברורה לכל וכתובה על הקיר. איננו בשלים ואיננו עושים די למציאת האלומה הבודדה שמסוגלת להניע את כולנו מהמקום הנמוך ביותר למקום גבוה של עשיה גדולה ואמיתית.
השדה שלנו הינו דל במנהיגות אמיתית הראויה להובילנו, אך גלום בו עושר גדול שיש לטפח כדי שיצמיח "אלומות". היכן הן אותן אלומות?
ללא חינוך אמיתי, ערכי, פלורליסט והוליסטי, ללא חינוך אישי ומיטבי המושתת על נורמות פיתוח מצוינות, פיתוח ודאגה לחריגים, רמה ראויה לאנשי ההוראה וכן הלאה לא תוכל החברה הישראלית להתקיים לאורך זמן באופן מיטבי וראוי. לכן זקוקים אנו לאותה "אלומה" אשר תתיצב ותאמר "אחרי" ותהא אלומת אור להולכים אחריה.
יוסף מביא עימו זיק אותו אני מחפש היום ושואל "איכה"?