אהבה מופיעה פעמים רבות בסיפורי בראשית – "קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֙ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק" אומר ה' לאברהם (שם כב, 2); יצחק אוהב את רבקה, הוא אוהב את עשו, רבקה אוהבת את יעקב, יעקב אוהב את רחל, שכם בן-חמור אוהב את דינה, וישראל אוהב את יוסף מכל-בניו.
את השנאה אנחנו פוגשים רק פעם אחת קודם לכן: "וַיַּ֤רְא ה' כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה לֵאָ֔ה וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָ֑הּ וְרָחֵ֖ל עֲקָרָֽה" (שם כט, 31). לאה מתייחסת אל אותה שנאה: "וַתַּ֣הַר עוֹד֘ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר כִּֽי־שָׁמַ֤ע ה' כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה אָנֹ֔כִי וַיִּתֶּן־לִ֖י גַּם־אֶת־זֶ֑ה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ שִׁמְעֽוֹן" (שם כט, 33).
רש"י ונכדו, הרשב"ם, מציעים שהאחים ששנאו את יוסף הם בני לאה, ולא בני השפחות. הרשב"ם אומר שכשהתורה מציינת את "אחיו" של יוסף, היא מתכוונת לבני לאה ורחל – השפחות לא נחשבות כשוות להן. לכן, מי אלה ששונאים את יוסף? לפי הפרשנות הזאת, בני לאה.
למה דווקא בני לאה שונאים את יוסף? אני חושבת שזה קשור לשנאה שלאה הרגישה כלפי עצמה.
השנאה מתחילה בשנאה של יעקב את לאה. אני מדמיינת את שמעון הילד שמספרים לו את סיפור לידתו כולל משמעות שמו. "אתה יודע שאבא שונא את אמא ונולדת כי היא אמרה שה' ריחם עליה בגלל זה." איך הילד הזה ירגיש?!
ולא רק שהיא שנואה אלא רואים כמה אשתו השנייה, רחל, אהובה, וגם ילדיה אהובים.
מה קורה לאדם שמרגיש ששונאים אותו? איך הוא יכול לחיות עם ידיעה כזאת? מה זה עושה לו?
במקומות אחרים בתורה, אנחנו מקבלים הוראות בעניין שנאה. בפרשת "קדושים" אנו מצווים: "לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא" (ויקרא יט, 17). אסור לנו לשנוא. חובתנו להאיר לאחינו נקודות לשיפור, כל תוכחה חייבת לבוא מתוך אהבה ומתוך תחושת אחריות, ולא מתוך שנאה.
לפי המחקר, שנאה מקורה בתחושות של פחד וכעס. כעס יכול לנבוע מ"תפיסה של פגיעה לא צודקת בפרט או בחברי קבוצתו, לבין איום עתידי…" (עירן הלפרין, פסיכולוגיה של שנאה בין קבוצתית במערכות פוליטיות, אונ' חיפה 2007).
כפי שאפשר לראות סביבנו – במשפחות, בין קבוצות חברתיות ובין אומות, השנאה יכולה להכניס אותנו אל תוך מעגל אכזרי ומסוכן. שנאה מולידה שנאה. השנאה קורעת את הקשרים בינינו, משפיעה עלינו לבצע פעולות מתועבות ואימפולסיביות. השנאה יכולה לגרום סבל וכאב בדרכים אלימות.
אולי בא הסיפור של יעקב להזהיר אותנו: קל מאוד להצביע על אחי יוסף כרשעים מוחלטים ולהעביר את כל האשמה אליהם. אין ספק שיש להם אחריות כבדה לעוול שנעשה ליוסף ולכאב שנגרם למשפחה כולה עקב כך. אבל נזכור שיעקב היה הראשון לשנוא.
יעקב לא רצה להתחתן עם לאה. אבל כשהוא אכן נשא אותה, היא הפכה לחלק מהסיפור. ולפי הסיפור היא אכן תרמה רבות לבניית עם ישראל. למה יעקב לא יכול היה לגנוז את השנאה שלו? להניח את הכעס, להתקדם מהעוול שעשה לו? השנאה שלו עברה ללאה שעברה לבנים שלה. וכפי שאומרים, כל השאר היסטוריה. אנחנו כבני יעקב – כבני ישראל – חייבים גם כן לעשות חשבון נפש. כשאנחנו זועקים על עוול שנעשה לנו, עלינו גם לקחת אחריות על חלקנו.
לפי המדרש (שכל טוב), המילה "שנאה" נכתבת באות "ש" לרמז לנו ששנאה "משנה את הלב ממידה למידה". לב האדם הוא רגיש וגמיש. האחריות שלנו היא לחנך לאהבה ולא לשנאה. כזה הוא העולם שבו אני רוצה לחיות ובכזה הייתי רוצה לגדל את ילדי.
שבת שלום