בסיומה של פרשת וילך, אלוהים מספר למשה את שעתיד לקרות את בני ישראל. הוא יודע שהם ישכחו אותו, ימשיכו להתלונן, יסבלו תחת שלטונות שונים, ויעברו תלאות שונות.
וברגע הזה של חשבון הנפש, וההכנה ליום כיפור, והתקווה לקראת שנה חדשה, והחלטות חדשות (שחלקן גם ישנות שעוד לא קיימתי), ותקוות לעתיד חדש ולדף חדש שנפתח היום, עולה שוב השאלה – האם יש לי את האפשרות לשנות, להשתנות, להביא את סיפור החיים שלי למקומות אחרים וחדשים? מקומות שאני שואפת להגיע אליהם, ומקומות שלא ציפיתי? ויחד עם זאת גם הדברים שאני רוצה לשמר ולשמור ולהמשיך באותה הדרך. האם כל אלה באחריותי, או שהתוכנית כבר ידועה וכתובה?
גם חז"ל כבר חשבו על השאלה הזו, וענו את התשובה היפה – "הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון והכל לפי רוב המעשה" (אבות ג' טו)
ישנם דברים בחיינו שצפוי שיקרו, ישנם דברים שאנו מקווים שלא. לא כל יכולת מושכלת לדעת מה צפוי בשנה הקרובה – שמחה, עצב, קושי, הצלחה – הם ניבוי של העתיד. לפעמים זה פשוט הגיון בריא. השאלה הגדולה היא מה אנחנו עושות ועושים עם זה? כמה אנו משקיעות ומשקיעים בהצלחה, בשמחה, בעשיית הטוב והישר? וכמה אנו מאפשרים ומאפשרות לרוע, לקושי לחלחל אל חיינו? ויחד עם זאת – כמה עשייה מוקדשת פנימה, וכמה דאגה לחברה שבה אנו חיים? האם נזכור גם את הגר היתום והאלמנה, שגם להם מגיע שנה טובה?
הרב יוסף מזלר, רב רפורמי אמריקאי, כתב זאת בצורה כל כך מדויקת, ויחד עם הרבה ליאור נבו, תרגמנו את שירו:
נתנה תקף חלופי / הרב יוסף מזלר
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן, וּבְיוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
שֶׁבְּשָׁנָה הזוֹ אֲנָשִׁים יִחְיוּ וְיָמוּתוּ,
חֵלֶק בְּאֹפֶן עָדִין יוֹתֵר מֵאֲחֵרִים,
וְאֵין דָּבָר שֶׁחַי לַנֶּצַח.
אַךְ אֶל מוּל כֹּחוֹת אַדִּירִים, שֶׁל טֶבַע וֶאֱנוֹשׁוּת
סֵפֶר הַחַיִּים מַמְשִׁיךְ לְהִכָּתֵב עַל יָדֵנוּ.
מַעֲשֵׂינוּ הֵם מִלּוֹתָיו,
תְּקוּפוֹת חַיֵּינוּ הֵן פְּרָקָיו
וְאֵין דָּבָר אֲשֶׁר לֹא נִרְשַׁם.
כָּל מַעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשֶׂה נֶחְשָׁב.
אֵין לָנוּ דֶּרֶךְ לָדַעַת אֵילוּ מַעֲשִׂים אוֹ מִילִים
יוֹתִירוּ רֹשֶׁם אוֹ יַטּוּ אֶת הַמֹּאזְנַיִם.
וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי?
עֲבוּר הַדְּבָרִים שֶׁבִּיכָלְתֵּנוּ לְשַׁנּוֹת, נִתֶּנֶת לָנוּ הַתְּשׁוּבָה.
עֲבוּר הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתֵּנוּ לְשַׁנּוֹת, נִתֶּנֶת לָנוּ הַתְּפִלָּה.
עֲבוּר הָעֶזְרָה שֶׁבִּיכָלְתֵּנוּ לָתֵת, נִתֶּנֶת לָנוּ הַצְדָּקָה.
בּוֹאוּ נִכְתֹּב בְּיַחַד סֵפֶר חַיִּים יְפֵיפֶה,
שֶׁאוֹתוֹ תִּקְרָא הַשְּׁכִינָה.
אלוהים יכולה לדעת מה הם הקווים הכלליים של חיינו, אבל באחריותנו לדאוג לכתוב את ספר החיים – האישי, המשפחתי, הלאומי. שנכתוב אותו לטובה, לחיים, לשלום.
שבת שלום. גמר חתימה טובה