יג וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו. יד וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁהשִׂכֵּל אֶת-יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר. טו וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה. טז הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. יז וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. יח וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו לֹא-כֵן אָבִי כִּי-זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ. יט וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם. כ וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.
בראשית מ"ח, יג-כ – שמונה פסוקים בפרשת "ויחי". יעקב שוכב על ערש דווי, אחרי שנים שהיו "מעט ורעים". רגע אחד של מנוחה לא היה לו בחייו, אולי חוץ מימיו אלה, האחרונים. ובין הזכרונות המציפים את מוחו בחיפושיו אחרי השקט הנפשי לקראת השקט המוחלט, הוא נזכר ברגע שהוא לא היה בו. אולי הוא שמע את הדברים מעבר ליריעות האוהל, אולי אחיו סיפר לו בעצמו אחרי שנפגשו, אולי הוא קרא על-כך בתנ"ך – עשו, לחייו מוצפות דמעות, שואל את אבא יצחק "הברכה אחת היא לך, אבי?" ואביו, מתוך שמרנות תרבותית או בשל העדפות סמויות, לא מוצא ברכה אמיתית לבנו הבכור השני. את ההמשך הוא זוכר היטב – איומים, מילוט ובריחה, שנים של ריחוק ועונשים מסוגים שונים שליוו את חייו. אלה הזכרונות, ויעקב הגוסס רוצה לתקן, את עצמו, אולי גם את טעויותיו אם הוא מכיר בהם, ואת הסיפור המשפחתי. ועכשיו הוא מברך את כ-ו-ל-ם. איחולי אב אמיתיים, פיוטיוּת, משולבים בדברים שמזמן היו צריכים להאמר בין אב לבנו/בניו. גם עבור נכדיו, שלא זכה להיות סבא של ממש עבורם, יש ליעקב ברכות שמאמצות אותם אליו, לפחות ברישום ההיסטורי של תולדות המשפחה. אבל גם יעקב המתקן-את-עצמו הוא יעקב, בן ליצחק והנכד של אברהם, גם זה חלק מההיסטוריה המשפחתית, וברגע מסויים הוא חייב להסתבך ולסבך אחרים בשאלות של בכורה. איזו יד על הראש של מי, מי הבכור הביולוגי ומי יהיה הבכור למעשה, מי יועדף ומי ידחה. ועכשיו שני אחים צעירים צריכים לקיים ולבנות מחדש את מערכת היחסים שלהם. אנו, כמצוות יעקב אבינו, מברכים את בנינו שיהיו כאפרים ומנשה. שיהיו כמותם – במה? לא מצאתי לכך הסבר מספק, ולכן אני מציע – הברכה היא להיות כאפרים ומנשה שלא הפכו אויבים גם כאשר הצעיר בורך לפני הבכור, אחים אשר לא קמו ביניהם יריבות ואיבה כאשר העדיפו את האחד על פני השני, בשונה מכל הסיפורים הדומים במקרא.
דורות מאוחר יותר, כאשר נושא בועז את רות לאישה, מברכים אותו/אותם זקני העיר וכל העם "יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (רות ד' י"א). שתיהן?? לא ממש ביחד… איזו מן ברכה היא זו? שמאבקי שליטה ומבחני אהבה יקרעו את רות מבפנים כשם שקרעו את האחיות/האמהות? או שבפרספקטיבה של זמן אפשר להניח לכל אלה, ובשם התוצאות המוצלחות שנגלו לאחר שנים לשכוח את האויר העכור של המציאות בעת התרחשותה?
ושוב, דורות על דורות קדימה, אך הפעם אל עם אחר ויבשת רחוקה. במשך חודשים ארוכים התנהלה מערכת בחירות מרתקת והיסטורית בארצות הברית של אמריקה. גבר שגוון עורו כהה מול אישה ש… היא אישה, התמודדו זו מול זה בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית. בחירות הוגנות, מופת של דמוקרטיה בגדולה שבמדינות שמאמינה וגם יודעת איך לקיים בחירות אמיתיות. גם אם הן היו נקיות להפליא, היה בהתמודדות פן של התיימרות של כל צד להיות טוב/ה יותר מהשני/ה, של הצגת סיבות טובות למה לקחת אותי ולא אותה/ו, בין השאר כי היא/הוא פחות טובים ומתאימים. אבל אם מערכת הבחירות-המקדימות הייתה מרתקת ומלמדת, התהליכים שקרו אחרי הבחירות הכלליות היו מרתקים לא פחות. בניה מורכבת ומסובכת של איזון בין ותיקים לחדשים, בין "אנשינו" ל"אנשיהם" ובין קבוצות האוכלוסיה השונות. ובתוך כל אלה – הגבר השחור שניצח את האישה ואת הגבר הלבנים מזמין את האישה, שאותה ניצח בתוך מפלגתם, לכהן באחד התפקידים המרכזיים ביותר במערכת. והיא נענתה. גם אחרי שהיא הפסידה לו היא נתנה לו את תמיכתה, אבל אין מה להשוות בין תמיכה המתחייבת מנימוסי-הפוליטיקה לבין מה שהם יצרו ביניהם עכשיו. אחרי כל מה שהם עברו ואמרו הדדית, הם יעבדו יחד בהירארכיה מוגדרת ועם צורך בכל האמון-ההדדי שיכול להיות. גם בלי לדעת איך יעבדו יחד נשיא ארה"ב ומזכירת-המדינה שלו, בינתים הם מלמדים אותי לקח גדול.
אח שגנב את שחש שהוא זכאי לו, ואח שגנבו לו את מה שכבר מכר; שתי אחיות, בכירה וצעירה, אהובה ושנואה, שבסוף נתפסות שתיהן כבונות; אחים צעירים שלא נפלו למלכודת ההעדפה המשפחתית; ושני מנהיגים גדולים שהחליטו ללכת בדרך שבה לא רבים הלכו.
בכל-כך הרבה תחומים בחיינו נתונה לנו ההזדמנות לבחור איך לספר את מה שקורה לנו, איך להבין, ובהתאמה – איך לפעול. בזוגיות, במשפחה, בקהילה, בעבודה, במחלוקות הפנימיות ובמאבקים הלאומיים. האם הברכה שקיבלנו גדולה או פחותה מזו של האח/ר? למה? ומה לעשות עם זה עכשיו? מה הסיפור הגדול שנרצה לקחת בו חלק?
בברכת שלום ובשורות טובות, חזק חזק ונתחזק אבל בעדינות.