יעקב הוא האדם היחיד במקרא, שאנו עוקבים אחריו מלידתו דרך ילדותו והתבגרותו אל עבר חייו כאדם בוגר, נישואיו והולדת ילדיו ועד לזקנתו ולמותו. לא כך באשר לדמויות אחרות. על כל מה שקדם לרגע שאלוהים פנה אל אברהם וציווה עליו 'לך לך מארצך' כמעט איננו יודעים דבר לבד מהעובדה שנדד יחד עם אביו מאור כשדים לחרן (בראשית, י"א:ל"ב). סיפור חייו של יצחק מאיר נקודות בודדות – רבות משמעות אמנם – מחייו, אולם איננו מצטרף לביוגרפיה מלאה. וכך גם באשר לדמויות המרכזיות של הדורות הבאים: על ילדותו והתבגרותו של משה בבית פרעה איננו יודעים דבר; את דוד אנו פוגשים לראשונה כנער צעיר בבית אביו.
בחלק מן המקרים הללו בא המדרש ומשלים על פי דרכו חסר בפשט. כך הוא מצייר את דמותו של אברהם המגיע מדעתו להכרת האל בבית אביו עובד האלילים (למשל: בראשית רבא פרשה ל"ט); כך הוא מספר על התינוק משה, שסבו המאמץ מנסה לבחון את פיקחותו לאחר שהוזהר מהתינוק המסוכן שהכניס לביתו והעתיד למרוד בממלכתו (שמות רבא, פרשה א', כ"ז) .
ואילו סיפור חייו של יעקב מסופר באורח שלם ומלא. אישיותו מצטיירת בבירור דרך הביוגרפיה הנפתלת שלו. אם נמצא שהמדרש והפרשנות המסורתית מרבים לעסוק בו, לא יהיה זה משום שיש בו חורים, אלא דווקא משום שהוא ברור כל כך, קשה כל כך, טרגי כל כך.
עוד לפני הולדתו מצטיינים חיי יעקב במאבק, בחוסר שקט ובנכלולים. אמו מבקשת את נפשה למות משום שהתאומים שבקרבה מתרוצצים. האם הכאב קשה מנשוא או, שמא היא חשה שבקרב המתחולל ברחמה טמון סיפור חיים קשה שלא יניח לגיבוריו – לפחות לאחד מהם – רגעים רבים של נחת ושל אושר? המדרש מתקשה לקרוא סיפור זה כמות שהוא. בשבילו עשו הוא אדום ואדום היא סמל הרשע ותמצית ההוויה של ה'גויים' הרודפים אותנו. לכן הוא מספר לנו שעניינה של ההתרוצצות הוא, שכשרבקה עברה ליד בתי מדרשות (שכמובן היו קיימים בזמנה מימי שם ועבר) ביקש יעקב לצאת מהרחם ולהיוולד; כשעברו ליד בתי מרזח ביקש עשו לצאת (ראה, למשל, רש"י לבראשית כ"ה, כ"ב). לפרשנות זו אין שום אחיזה בכתוב. היא באה לפרש ליהודים בשלהי העת העתיקה ובימי הביניים את עולמם; אין היא מפרשת כל עיקר את המסופר בתורה.
מן הרגע הראשון של הלידה נקבעת מערכת היחסים הפרובלמטית בין האחים. עשו הוא הבכור אך יעקב הוא האח שאינו יכול לוותר ואינו יכול להשלים. למרות שפער הגיל ביניהם יכול להימדד בדקות ספורות, עשו הוא 'הגדול' והאהוב על האב; יעקב הוא ה'קטן' שהאם מטפחת. האחד איש ציד והשני יושב אוהלים. האחד מביא אוכל הביתה והשני מנצל את רעבונו של הציד וחומס ממנו בעורמה ובחוסר לב את זכות היתר הכלכלית הטמונה בבכורה. הראשון נקרא להביא מטעמים לאביו כדי שאביו יברך אותו ויעביר לו את הברכה שהגיעה אליו מאביו אברהם והשני מרמה את האב וגוזל את הברכה מאחיו. נסמך על תמיכתה של אמו, אין הוא מהסס לנצל את עוורונו של האב ולהתל בו.
מעשה נבלה זה מביא את סיפור חייו של יעקב אל נקודת המפנה הראשונה שלו. עשו אינו יכול עוד לשאת את העוול ואת ההשפלה. הוא רוקם תוכנית נקמה שתצא אל הפועל עם מותו הצפוי של אביו. על יעקב נגזר לגלות במשך שנים ארוכות, שבהן אולי תשכח חמתו של אחיו.
הגלות מצמיחה ביעקב, הנכלולי והחלש, כוחות חדשים. כבר בבוקר שאחרי הלילה הראשון של נדודיו לאחר שזכה להתגלות החלום ולאישור הברכה – והפעם ללא רמייה וללא גזלה – הוא נודר נדר (בראשית כ"ח:כ'-כ"ב) 'נושא' רגליו (בראשית, כ"ט:א), ואף זוכה לאהבה הגדולה של חייו. הוא מגיע לבית קרוביו בחרן ועושה שם חיל. שם הוא גם לומד על בשרו את משמעה של ה'מידה כנגד מידה'. הוא, שרימה ללא הנד עפעף, צריך לבוא אל לבן ולשאול-לזעוק 'למה רמיתני' (שם, כ"ה), הוא שחמס את אחיו הבכור, צריך לשמוע – דווקא מפיו של לבן – את המלים 'לא ייעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה' (שם, כ"ו).
אחרי עשרים שנות גלות, אחרי שנולדו לו צאצאים רבים, אחרי שעשה עושר וחיל, הוא חוזר הביתה משחש ששוב איננו רצוי בבית לבן. אלה הם רגעי הגדולה של חייו. ההכרה באחריותו לקרע ביחסים עם אחיו והרצון הכן לאחות קרע זה; הכרת התודה לאל, של מי שיודע ש"במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות" (בראשית, ל"ב:י"א); המאבק עם המלאך וקבלתו של השם החדש וההרואי ישראל; הנכונות להתייצב בראש שני המחנות ולסכן את נפשו למען יציל את החוסים תחת צילו; ההכרה הריאליסטית בכך שהפיוס עם עשו אינו יכול להיות בסיס לחיים משותפים והבקשה שכל אחד יפנה לדרכו; השיבה הביתה אל אביו שעדיין היה בחיים.
"ויבוא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם ויחן את פני העיר" (בראשית ל"ג:י"ח).
זהו רגע השיא בחיי יעקב וכאן מתחיל הפרק השני בחיים אלה, טרגי וקשה מקודמו. עד שכם הוא בא 'שלם'; שם, מיד אחרי שחזר לארץ ואחרי שהחל לממש את חלומו לבנות את חייו ב'ארץ מגורי אביו', הוא שב ונכשל. בניו, שמעון ולוי, עורכים טבח באנשי שכם כנקמה על אונס דינה בידי נסיך העיר. יעקב יודע עד כמה קשה ונורא הוא המעשה אך הוא שותק. רק ב'ברכה' שיעניק להם ערב מותו יאמר בגלוי את אשר על לבו ימים רבים כל כך "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם … ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" (בראשית מ"ט:ה'-ז'). אמנם, אלוהים מטיל את חיתתו על יושבי הארץ והללו אינם רודפים את משפחת המהגרים-העולים הרצחנית, אולם הכתם דבק בה.
זוהי רק תחילת ההידרדרות. יעקב, ששכל את אשתו האהובה בעת לידתה את בנו הצעיר בנימין (וראה רש"י לבראשית מ"ח:ז'), נכשל כשלון חרוץ כאב. הוא מעדיף בגלוי ובבוטות את בנה הבכור של רחל ומעורר את קנאת אחיו. הוא שומע על חלומות-שיגעונות הגדלות של הילד המפונק ו'שומר' את הדבר בלבו. הוא יודע – או צריך לדעת – עד כמה שוטמים האחים את יוסף ושולח אותו לבדו 'לראות את שלום אחיו' (ראה: בראשית, ל"ז י"ד). התוצאה היא בלתי נמנעת. האחים, שכבר החליטו לשלוח יד בנפשו של יוסף, מטילים אותו לבור ובסופו של דבר מוכרים אותו לעבדות. יעקב, שרימה את אביו, צריך לעמוד מול דברי החלקלקות רוויי הרמייה של בניו, המראים לו את כתונת בנו שטבלו בדם ואומרים לו: "זאת מצאנו, הכר נא, הכתונת בנך היא אם לא" (בראשית ל"ז י"ב).
כך מתחילות שנות סבל ארוכות וקשות מנשוא. ברור שיעקב משוכנע במות בנו האהוב. פחות ברור אם הוא באמת משוכנע ש'חיה רעה אכלתהו' (שם, ל"ד). שמא הוא נוצר בלבו את החשד שיד האחים בדבר, כשם שנצר בלבו את זעמו על שמעון ולוי ואת ביקורתו על חלומותיו של יוסף. מכל מקום, כשבבוא היום יבקשו האחים לקחת עמם את בנימין הוא יסרב להפקיד את חייו של הנער בידם מתוך חשש עמוק שמא שוב יארע הנורא מכל. הוא חש שקשה לסמוך על אחים אלה, שיש קשר בין מותו של יוסף לסכנה שגם לבנימין יקרה אסון.
אחרי חודשים ארוכים של ציפייה באה הבשורה הגואלת. יוסף חי והנו משנה למלך מצרים. ואולם, עם הבשורה המנחמת מוכרחה לבוא גם ההכרה באמת המרה. אשמתם הנוראה של האחים – במוכרם את יוסף וברמותם את אביהם – מוכרחה להתברר עתה. מסתבר גם שהבן האהוב והמפונק, שעליו התאבל יעקב כל ימיו, לא טרח מעולם להודיע לו שהוא חי בטוב ובנעימים. נראה שהוא מתגעגע לאביו הרבה פחות ממה שהאב התגעגע אליו. הוא אף לא היסס להמיט על אביו התלבטויות קשות מנשוא וחודשי חרדה לגורל אחיו הצעיר. עם הכרות אלה מוכרחה גם לבוא תודעת האשמה על חלקו שלו בשרשרת האירועים שפרקו את משפחתו ודרדרו את צאצאיו. רק הידיעה על האורח שבו לקח יהודה על עצמו את האחריות לגורל אחיו עשויה אולי לנחם מעט את האב הזקן.
"מעט ורעים היו ימי שני חיי" (בראשית, מ"ז: ט'), עונה יעקב לשאלתו של פרעה. ברגע זה, שבו הוא שב לראות את צאצאיו כולם ושבו הושכן שלום במעונם – הוא יודע עד כמה סיפור חייו הוא טרגי. זהו סיפורו של איש שניסה להתעלות מעל חולשותיו, שהגיע לרגע שבו יכול היה לשרות עם אלוהים ואנשים ושחזר ודרדר את משפחתו לתהומות השנאה, הכעס והניכור. רק השנים האחרונות הללו, שבהן ישב רחוק מארצו אך בטוח בחיק משפחתו, ורק מראם של צאציו הרבים והפורחים, עשויים להעניק מעט נחמה לדמות טרגית זו.
פרשת ויחי סוגרת מעגל זה ומשלימה את סיפור חייו של יעקב. הוא זוכה לברך את בניו של יוסף, ששנים האמין ששכל אותו, ולצוות את ברכתו לצאצאי אחריו. הוא אף זוכה לביטחון שגם אם נגזר עליו לחיות את שארית ימיו רחוק מארצו, הוא ייקבר בה בקבר אבותיו.
ספר בראשית מסיים כאן את סיפורו. עדיין מדובר בביוגרפיה אישית של אדם ושל משפחתו. עדיין אפשר לומר בפשטות ש"אלוהים חשבה לטובה" למען עשה כיום הזה להחיות עם רב" (בראשית נ':כ'). עדיין איננו צריכים לזכור, שבפרשה הבאה יוביל סיפור אישי מורכב ובעייתי זה אל פתחה של עבדות מצרים וכמעט אל סופה של אותה משפחה אומללה שרק בגלות מצאה מעט ימי שקט ומנוחה.
גדולתו של סיפור יעקב הוא שאין בו מסר פשוט וחד משמעי. הוא אינו מלמד לקח הניתן להבעה במילים ספורות וחד משמעיות ואינו מצייר את תולדות היווצרותו של עם ישראל בצבעים עזים, והרואיים. זהו סיפורו של אדם שעם כל כישלונותיו אי אפשר ליטול ממנו את הגדלות ואת המאבק הפנימי שנאבקו בו כל חייו 'יעקב' ו'ישראל' . זהו סיפור אמיתי המלמד אותנו משהו על טבע האדם ועל גודלה של אחריות. זהו סיפור העשוי לעשות את קוראותיו ואת קוראיו לבני אנוש טובים מעט יותר, אמיצים מעט יותר, אחראים וגלויי לב מעט יותר.