יעקב דורש מיוסף להעלות את גופו לקבורה בכנען ולטמון אותו יחד עם הוריו במערה: "…ועשית עמי חסד ואמת אל-נא תקברני במצרים, ושכבתי עם אבותי …וקברני בקברם…" ( מ"ז כ"ט: ל). בסוף הפרשה חוזר יעקב חוזר על הבקשה: "אני נאסף אל עמי קברו אותי אל –אבותי אל המערה אשר בשדה עפרון החתי, במערה אשר בשדה המכפלה…שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה" ( מ"ט כ"ט: לא).
הפרשה ממשיכה ומתארת כיצד קיימו הבנים את ההבטחה ליעקב ומסתיימת במות יוסף ובשבועה שהוא משביע את העם להעלות את עצמותיו אתם בצאתם ממצרים.
פרשת ויחי היא האחרונה בספר בראשית והיא עוסקת בסוף דרכן של דמויות שונות. בפרשה הבאה בני ישראל הופכים ממשפחה לעם. בכך תמה תקופת האבות.
חלק מן המעבר הזה מצוי במערת המכפלה: יעקב הוא אחרון הנקברים בה. במעבר אל פרק חדש בתולדות העם נותרה רק האם רחל מחוץ למערה.
בפרשתנו נראה בבירור שלא המרחק ממערת המכפלה קובע מי יקבר בה ומי לא, שהרי גופת יעקב הועלתה ממצרים כדי להצטרף אל אבותיו. אף יעקב מודע לענין הזה וסוטה פתאום מדבריו ואומר ליוסף: "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת-ארץ לבוא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם " (בראשית מ"ח: ז). יעקב נראה כמתנצל בפני יוסף על דבר קבורתה שלא עם שאר הורי האומה. המדרש מסביר את קבורת רחל בדרך אפרת על מנת שתוכל לפגוש את העם ולבכות אותו בדרכו לגלות, ובעזרת בכיה ייפתחו שערי שמים.
אך מדוע דווקא רחל נבחרה לתפקיד הזה?
את רחל אי אפשר היה לקבור עם שאר האבות והאמהות, משום שהיא לא נפטרה שבעה ובטוחה. אחרי שנים של עקרות והתדרדרות היחסים עם אחותה, היא נפטרה בעת לידת בנה השני ושמו כנראה ממצה את תחושתה באותו הרגע : "ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן-אוני…" ( בראשית ל"ה: יח).
רחל מתה על אם הדרך תוך כדי לידה והיא נקברת על אם הדרך. סיפור חייה נקטע בדרכים ושם היא נשארת לעד, היא האם שתמשיך עם בניה גם כשיהפכו לעם וכמו מטוטלת יצאו מן הארץ ויחזרו אליה: "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו" ( ירמיה ל"א: יד).
רחל היא בכי הגלות והכאב בארץ ומחוץ לה. שאר האבות מוגנים ודוממים במערה, אך היא על הגבול, נחה תחת למצבה וחשופה להיסטוריה .
בין אם היתה או לא, דמותה של רחל שונה. היא מציעה אפשרות של השתתפות בצער, היא מידת ההבנה לכאבו של האדם כשהוא חשוף ופגיע . השבת נסגור את ספר בראשית שהוא כולו פלאים ונמשיך אל תוך המציאות שהיא פלאית בחלקה, אך קשה ואפורה ברובה.
התורה משאירה לנו בפרשה הזאת תזכורת לאפשרות של חמלה.