וכך נעניתי לאתגר והחלטתי לחפש קשרים ורמזים מטרימים בין הרישא בספר "בראשית" לבין הסיפא של הספר. החלטתי לבדוק ספציפית את המילה " ויחי".
ובכן בחלק הראשון מופיע המילה "ויחי" 16 פעמים.
תחילה רקע קצר: קין הורג את הבל. הוא לוקח אשה והיא יולדת לו ילדים: "כי שבעתים יקם קין", כלומר יש המשך הדורות לאיש הרוצח, למרות החטא הנורא. אבל אז במקביל: "וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת". זה קורה כאשר אדם בן 130 שנה. שת הוא כבר זרע אחר תחת הבל, הוא מייצג משהו נקי וטהור. על פי הפרשן חיזקוני משת כבר ניתן לבנות עולם. לשת נולד בן ולבן הזה, שהוא בעצם הנכד של אדם, קוראים "אנוש". עכשיו אפשר לנשום לרווחה, כי יש עוד בן שהוא איננו רוצח וממנו ממשיכים הדורות. בדיוק בנקודה זו החלו לקרוא לאלוהים בשם, כלומר החלו להבין את משמעות המושג אלוהים, התחילו להאמין בו, ואף יותר מכך אומרים המפרשים – התחילו להתפלל אליו. אני רוצה לדבר על הכרת אלוהים, תודעת אלוהים כזו שמייצרת את התפישה התיאולוגית שהבסיס שלה הוא בהכרת הטוב בעולם. ברגע שיש לאדם נכד טוב העולם משתנה ומשתדרג. ברגע זה התורה מתחילה בתיאור כל ה"ויחי" המשקפים את המשך הדרך, את המשך האנושות ולידת הדורות.
ה"ויחי" הראשון : ויחי אדם…. מספרים כמה שנים חי ואת מי הוליד; ואחר כך ויחי שת: כמה חי ואת כל מי שהוליד. ויחי אנוש – כמה חי ואת כל מי שהוליד וכך הלאה, רשימה שלמה ובה 16 פעמים "ויחי", שנים ארוכות של חיים. אדם חי 930 שנים, אחרים חיו 800, 700 500 שנים וכו'. דורות של הולדה, התבססות האדם בעולם. עד נח.
ה"ויחי" כאן מייצג לא רק את שנות החיים של הסבים המולידים, אלא מתאר הקמה ותקומה של בני אנוש. ואני סוברת – גם את תחילתו והתבססותו של קשר בין אלוהים ובני האדם באמצעות אמונה ותפילה, בסוג של הדדיות ואמון הדדי.
מה שמרתק כאן זו הגניאולוגיה האנושית המיוחדת והייחודית לבני אדם. יתכן שאפילו אלוהים בכבודו ובעצמו לא התכוון לכך בבוראו אדם, שהרי לפי הפשט הוא הנחה את אדם וחוה לא לאכול מעץ הדעת ואם הם היו עושים כן לא היו נולדים עוד צאצאים. רק כשהגיע הנכד הראשון, הטוב והמובחר, התחילה להיווצר האנושות, לא רק האנשים הספציפיים. הרעיון של עולם שבו נולדים צאצאים הוא בחירתו של האדם בסופו של דבר. והרי ידוע שרק בני אדם הם אלו המזהים והאוהבים והדואגים לצאצאי צאצאיהם. זוהי מהפיכה שנוצרה על ידי האדם. אולי אפילו אלוהים לא התכוון אליה? לא ברור שזו הייתה התוכנית שלו מלכתחילה.
גם בסוף ספר בראשית הצאצא, שבמקרה שלנו הוא הנין של אברהם, הוא זה שעושה מהפכה אמונית. הוא היורש של סבא רבא, יש לו בגנים את מה שהיה לסבא רבא אברהם, יש בו את ההכרה בדבר האלוהות. אבל שלא כמו לסבא רבא אברהם ולסבא יצחק ולאבא יעקב, אל יוסף האלוהים איננו מתגלה באופן ישיר ואיננו מדבר איתו. המקרא מספר לנו שאלוהים נמצא עם יוסף לאורך כל הדרך, כמו: "ויהי ה' את יוסף", או "ה' מצליח בידו", אבל לצד תיאורים אלו אנו שומעים את דברי יוסף על הקשר שלו עם אלוהים. כשהוא פותר את החלומות הוא אומר: "הלוא לאלוהים פתרונים, ספרו נא לי". כשהוא מנחם את אחיו על שמכרו אותו למצרים הוא אומר להם: "וישלחני אלוהים לפניכם", "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוהים". בפרשה שלנו האחים מפחדים מנקמת יוסף לאחר שאביהם נפטר ויוסף אומר להם: "התחת אלוהים אני?" אנו גם שומעים על ההכרה של אנשים אחרים, ובייחוד פרעה, בכך שיש ביוסף רוח אלוהים. מעניין להשוות בין סבא רבא אברהם ובין יוסף, שהרי גם ההכרה באברם כאיש האלוהים נעשית על ידי מישהו חיצוני, זר- מלכיצדק מלך שלם.
יוסף, כמו אברהם הוא דמות מופת. ככאלה הם גם דמויות שנויות במחלוקת, דמויות גדולות מהחיים אך גם ארציות מאד, בעלות יצרים ותאווה לכוח ולשלטון.
אני רוצה להדגיש את התפישה התיאולוגית המשודרגת שמבטא יוסף. שת, נכדו של אדם, הביא את בשורת הגניאולוגיה, האנושות; יוסף, נינו של אברהם, עושה את המהפכה התיאולוגית. יוסף מנגיש את האמונה באלוהים לכולם. יוסף מבין, מרגיש, שאלוהים נמצא בכל. הוא לא צריך לראות בעיניים או לשמוע באוזניים ולקבל הוראות ברורות מכוח עליון. הוא מבין שיש אלוהים בתוכו, שיש אלוהים בעולמו. בכל אשר הוא הולך ופונה יש אלוהים. לעיתים הוא בוחר להשתמש בידיעה ובאמונה זו גם לצרכים נצלניים, ואם נחזור לרגע לימינו – יש לא מעט רבנים ומנהיגים המדברים בשם אלוהים ומנצלים את שמו. אבל ההכרה באלוהים הנוכח בכל, ההבנה כי האדם הוא השליח, המשפיע, היוצר, הבוחר והמקיים יוצאת מתוך יוסף.
מה אם כן החידוש כאן אצל יוסף? יוסף מחדש כאן את הברית של אבותיו עם אלוהים על ידי אמונתו שלו באל, ועל ידי ההבנה שהאל מאמין גם בו. יש כאן הדדיות ביחסים, יש אמון הדדי. כמו שהוא, יוסף, זקוק לאלוהים, כך אלוהים זקוק ליוסף. כלומר, יוסף הוא הדמות המאפשרת לראשונה תפישה תיאולוגית של אמונה באלוהים מתוך פנימיותו ותודעתו של האדם ולא מתוך שיחה ישירה עם האל או הוראה מגבוה. הקשר בין האדם והאלוהים בא לידי ביטוי על בסיס של "אמונה" הדדית. המענה לתחושת ה"אמונה" של האל הוא "בהיענות" על-ידי אמונה בו.
יוסף הוא היחידי הזוכה לראות נינים. בפרשת ויחי זה מצוין בפירוש: " וירא יוסף לאפרים בני שלשים גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף". זו נקודה מאד מעניינת, לדעתי. האם זה הגמול לאיש המביא בשורה לאנושות? גמול פשוט מאד, לכאורה, אבל מסתבר שכן, זה התגמול: לראות נינים – לא דבר של מה בכך! אתה מבין מי אתה, אתה מבין מה זה להיות אדם יוצר אנושות כשאתה רואה דורות של אנשים שיוצאים ממך, ובמיוחד אם הם טובים.
"חזק חזק ונתחזק".