כך היה מנהג טוב בירושלים. בהיות [הבן] בן י"ב (ובמקומות אחרים: בן י"ג), סבלו [אביו] ומקרבו לפני כל זקן וזקן [במקדש] כדי לברכו, לחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים.
כלומר – על סף גיל ההתבגרות, היה האב מביא את בנו אל המקדש, והזקנים, שהם בבחינת "זקני השבט" ומייצגים את העם או את הדור המבוגר – אם תרצו, את המסורת – מברכים את הבן.
יעקב הוא איש של ברכה, הברכה חשובה לו. החל מברכת הבכור שגנב במרמה מעשיו, דרך הברכה שדרש מן האיש שנאבק עמו כל הלילה. גם את פרעה הוא מברך בפגישתו הראשונה עמו. מעניין – יעקב מברך את פרעה, ולא ההפך. וגם בפרשת "ויחי" – ברכות. ברכות לנכדיו וגם לחלק מבניו (שכן כזכור, ראובן שמעון ולוי לא ממש זכו בברכות…יותר נבואות זעם או אף קללות נמרצות…).
מעבר למובן מאליו – העובדה שהברכה נתפשה, ואולי עדיין נתפשת, כבעלת כח נבואי, מדוע היא חשובה כל כך ליעקב? מדוע הוא מתעקש עליה?
התשובה לכך מצויה, אולי, בדבריו של יעקב לפרעה.
וכך מסכם יעקב את חייו בפגישתו הראשונה עם פרעה, לקראת סיומה של פרשת "ויגש":
[…] מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם.
אלא שמפרשתנו, פרשת "ויחי" המסיימת את ספר בראשית, אנחנו לומדים שיעקב חי מאה ארבעים ושבע שנים. מה שאומר, שהכל יחסי…
אבל יעקב באמת חש כך, כנראה. ההתנכרות של אביו יצחק כלפיו, הבריחה מהבית והנדודים, ההמתנה הארוכה לרחל ולאחר מכן שנות עקרותה הארוכות, ואז – מותה בדמי ימיה. ואח"כ המתיחות בבית בין כל בניו לבין יוסף אהובו, האשמה הגדולה על ששלח את יוסף אל האחים וכך איבד אותו, החשד כלפי בניו שלא שמרו אולי מספיק על יוסף. שנות האבל הארוכות. הרעב. שמעון בכלא. צרות, צרות, צרות. הרבה כאב, שקיצר את ימיו, לפחות על פי תחושתו.
אם כן, אולי הברכה היא באופן מסוים העוגן של יעקב. בתוך מסכת חיים כל כך מורכבת וכואבת, הוא מוצא נחמה בברכה, ואולי גם תעצומות נפש ביכולת שיש בו לברך.
וכאן כדאי לשים לב לברכתו לאפרים ולמנשה:
הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.
המלאך הגואל אותי מכל רע, אומר יעקב. אולי הוא זכה להתפייס עם עצמו ועם חייו לפני מותו, לראות את חייו באור רך יותר. שבע עשרה שנים קודם לכן הוא תאר אותם כמעטים ורעים, והנה עכשיו הוא חש שמלאך שמר עליו בחייו וגאל אותו "מכל רע".
מה שמביא אותנו ליכולת לראות את חיינו, על היופי ועל הקושי שבהם, באור חיובי.
בתלמוד הבבלי, מסכת ברכות (ס', ע"ב), שואלים:
מאי חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה?
אילימא כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב כך מברך על הרעה הטוב והמטיב?!
והתנן על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב, על בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת.
אמר רבא לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה.
[…] ורבנן אמרי מהכא (איוב א) ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך.
אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר וכן תנא משמיה דר' עקיבא:
לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד [כל שעושה הקב"ה, לטוב עושה].
כי הא דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא מטא לההיא מתא בעא אושפיזא לא יהבי ליה [כשהגיע רבי עקיבא לאותה עיר, ביקש מלון ולא נתנו לו].
אמר: כל דעביד רחמנא לטב.
אזל ובת בדברא והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא [הלך ולן ביער, והיו איתו תרנגול, וחמור ונר].
אתא זיקא כבייה לשרגא [באה רוח, כיבתה את הנר].
אתא שונרא אכליה לתרנגולא [בא חתול, אכל את התרנגול].
אתא אריה אכליה לחמרא [בא אריה, אכל את החמור].
אמר כל דעביד רחמנא לטב.
ביה בליליא אתא גייסא שבייה למתא [בו בלילה בא גַיִיס, צבא, ולקח את בני העיר בשבי].
אמר להו [לחכמים]: לאו אמרי לכו, כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה?!
את ברכתו מסיים יעקב במילים: "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". ורש"י פירש, שכאשר אדם בא לברך את בניו, יברכם בברכה הזו: "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה", וברכה זו אכן נשארה חלק מן המסורת, ויש הנוהגים לברך כך את הבנים בערב שבת, וכן בטקס פדיון הבן.
אנחנו מברכים את בנינו בברכה שיהיו כשני נכדיו הנבחרים של יעקב, ואת בנותינו – שיהיו כאמותינו שרה, רבקה, רחל ולאה. הברכה הזו מאחלת לנו, על פי פירושי, שנרגיש תמיד נבחרים. שבאשר נלך, נרגיש מיוחדים, גאים במי שאנחנו, בטוחים בעצמנו, מבורכים. ונשכיל, אם גם בפרספקטיבה מאוחרת ולא בעיצומו של הקושי, להבין שגם המכשולים והקשיים שבחיינו, לטובה באו. אולי כי למדנו על עצמנו משהו, אולי כי עברנו אותם מחוזקים יותר, אולי כי למרות הכל המשכנו לחיות ולאהוב ולשמוח.
פרשת "ויחי" מסכמת שני סיפורי חיים: הן של יעקב והן של יוסף, ואת שניהם אנחנו מכירים מרגע ההריון ועד רגע המוות, ולאורך כל טלטלות החיים. בכך מתייחדים יעקב ויוסף מדמויות רבות אחרות בתנ"ך.
אני חושבת, ששניהם הלכו לעולמם, פחות או יותר, מפויסים ומבורכים.
הלוואי שנזכה כולנו ללכת לעולמנו שבעי ימים, מפויסים ובהרגשה שבסך הכל – התברכנו בחיינו.
ואתם יודעים מה – אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני חותמת מעכשיו על דיל של מאה ארבעים ושבע שנים בצלילות הדעת ובריאות הגוף, ואהבה גדולה אחת לפחות.
שבת שלום!