הפרשה נפתחת במותו של יעקב ומסתיימת במותו של יוסף.
כמו באה עריכת ספר בראשית לומר לנו, את מה שכבר למדנו קודם.
ממשיך שושלת אברהם יצחק ויעקב, הינו בנה של רחל, יוסף.
הקשר בין יעקב ליוסף מופיע כבר בפרשת וישב: " אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה…" (בראשית לז, ב). ומסתיים בכך שמכל בניו ונכדיו, בוחר יעקב לברך, בסופה של הסאגה המספרת את תולדות משפחתו (משפחתנו), את בני יוסף.
על ערש הדווי, ערב מותו, קורא יעקב לבניו הבכורים של יוסף, אפרים ומנשה: " ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה" (בראשית מח, כ). אפרים ומנשה זוכים במעמד של ממשיכי השושלת, מאברהם ליצחק, מיצחק ליעקב, מיעקב ליוסף, ומיוסף לאפרים ומנשה. יתרה מזו, הם הופכים להיות לסמל הברכה של ילדי ישראל – שלנו ושל בנינו ובנותינו.
בחירת אפרים ומנשה איננה מובנית מאליה, אולם לא רק בחירתם איננה מובנית מאליה: גם הברכה וההירכיה שבתוכה – יוצאי דופן.
אנסה לעמוד על שני דברים יוצאי דופן בסיפור הברכה, אירועים מהם ניתן ללמוד רבות על המסר אותו מנסה יעקב להעביר לנכדיו, ודרכם לכל עם ישראל. הראשון הינו ההעדפה הבוטה של אפרים על פני מנשה:
"ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל ויגש אליו: וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור. … וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו ויתמך יד אביו להסיר אתה מעל ראש אפרים על ראש מנשה: ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכר שים ימינך על ראשו: וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים". (שם מח, יג-יט).
קטע זה בסאגה של יעקב ובניו אומר דרשני ומבקש הסבר. מדוע זוכים אפרים ומנשה למעמד מיוחד? מדוע מעדיף יעקב את אפרים על פני מנשה? מדוע זוכים אפרים ומנשה שבהם יבורך ישראל, כפי שנהוג עד היום בלילות שבת?
ההסבר לשאלות אלו, נעוץ בתפיסה המאפיינת אותנו, עם ישראל, אל מול העמים שמסביבנו, מאז ועד היום. יעקב אינו הראשון המעדיף את בנו הצעיר על פני הבכור. העדפת הצעיר על פני זה שמגיעה לו הברכה מכוח ההירכייה המשפחתית, מכוח המסורת, מכוח גילו הכרונולוגי, היא קו מנחה לאורך כל תולדות עמנו. קדמו ליעקב אברהם המעדיף את יצחק, העדפת רבקה את יעקב, ואם נרצה אזי גם העדפת ה' את הבל הצעיר על פני קין המבוגר. ובהמשך הסיפור שלנו, אנו קוראים על מנהיגות משה, הצעיר בבני יוכבד ועמרם, ו'העדפתו' על פני אחיו הבכור אהרן. בחירת דויד הצעיר והנידח בבני ישי, והעדפתו על כל הבנים הבוגרים ממנו, בחירת שלמה, על ידי דויד, ועוד כהנה וכהנה.
מדוע לאורך כל ההסטוריה של עמנו אנו מעדיפים את הצעירים ומקדמים אותם על פני הבכורים?
ההסבר הפשוט, והמסר שמעביר לנו יעקב, באמצעות בחירתו המודעת באפרים הצעיר ממנשה, הינו שאנו עם המחנך את ילדיו להעדיף את המעשים ואת האישיות על פני הבכורה המקרית.
יעקב בא לומר לנו, לא הבכורה הכרונולוגית קובעת, כי אם האישיות. לא הדיבורים קובעים – המעשים קובעים. לא מי הם הוריך, אלא מי אתה. חפשו את האיכות, אומר לנו יעקב, לא את הייחוס והבכורה הביולוגית.
יעקב מדגיש את תפיסתו זו, באמצעות הברכה בה הוא מברך את אפרים ומנשה: "ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה" (בראשית מח כ).
כאשר אני מברך את בניי בברכת הבנים, ברכת יעקב לבניו, אינני אומר להם ישימך אלהים כנדב וכחגי, אלא ישמך אלהים כאפרים וכמנשה. לו הייתי משנה את נוסח הברכה, היה נדמה לי ולאחרים שאני חוטא בחטא היוהרה.
אבל כשיעקב אומר את הברכה לאפרים ולמנשה, הוא מבקש מה', שישמם כאפרים וכמנשה.
ובעצם אולי כך היה צריך להיות. אולי מה שחשוב ליעקב הוא שנכדיו, יהיו מה שהינם. ואולי זהו המסר המרכזי שיעקב מעביר לאפרים, למנשה ולברכת הבנים המוכרת לנו.
יעקב בחר לברך אותם, בשל מה שהינם, בשל האיכויות שלהם, ולכן הוא בחר בהם מכל נכדיו.
בכך הוא מנסה לומר להם, ולכל אחד מאיתנו, כי כל עוד האדם נאמן לאיכויות המיוחדות שלו, לעצמו, לערכים שלו; כל עוד משקפים מעשינו את עולם הערכים שלנו ואותנו, את מה שאנו באמת, אנו ראויים לברכת יעקב.
המסר העיקרי שלו, אם כן, הוא שמכל ילדיו ונכדיו הרבים, רק את אפרים ומנשה מצא ראויים לברכה זו, ומכאן להנהגה ולהמשך השושלת שלנו.
ושמא נכון הדבר גם היום, ורק מי מאיתנו, המיישם בחייו נאמנות זו לעצמיותו, יזכה להתברך בחייו ובמעשיו.
שבת שלום.