פרשת וירא מבעד למשקפי העובדת הסוציאלית: הפרשה נפתחת עם שלושה אורחים חסרי בית, או בז'רגון המקצועי "דרי רחוב", המגיעים להתארח באוהלו של אברהם. כמנהג רבים מדרי הרחוב, גם הם נמצאים בעיצומה של שליחות אלוהית. הוא מנחה אותם בדרכם ומורה להם לאן ללכת. בהמשך, שרה עומדת להתקל בקשיים בירוקרטים רבים מול הביטוח הלאומי כאשר תבקש להמיר את קצבת הזקנה בדמי לידה וקצבת ילד ראשון, אירוע שזקני המוסד לא זוכרים כמותו. מבחינת אברהם, ככל שהפרשה מתקדמת, עולה השאלה של מיצוי זכויות – האם לא כדאי לו להמיר קצבת זקנה בקצבת נכות על סעיפים של שמיעת קולות אלוהיים המבטיחים לו בן? הפרשה ממשיכה לאתגר את העובד הסוציאלי הצעיר, המצב הולך ומקצין ומחייב דיווח לפקידת סעד לחוק נוער וילדים בסיכון – שלושת דרי הרחוב מגיעים למשפחת לוט. אב המשפחה לא ראה מעולם "סופר נני", לא קרא ספרים בסיסיים על הורות וזוגיות, ומי יודע באיזו משפחת מוצא גדל והתחנך. הוא מוכן למסור את בנותיו הקטינות לבריוני העיר ולהפוך אותן לקורבנות של אלימות מינית בשם הכנסת אורחים ושמירה על חיי שלושת דרי הרחוב שלנו. אין ספק שכאן המקום להפעיל חוק נוער ולדווח על הזנחה הורית.
הדרמה ממשיכה. לא רק שנשארנו עם קטינות נזקקות, אב מתעלל, אם שאינה מגינה על ילדותיה ועיר שלמה הנותנת דרור ליצריה המיניים, הרי שהחל מעלות השחר יש לנו גם משפחה נמלטת, אסון מתקרב ובא, חווית סוף העולם, ממטרי אש וגופרית ושרפה גדולה. בסיומה של התופת אנו נשארים עם אמא אחת מאובנת, אבא שיכור, מעשה גילוי עריות שחוזר על עצמו פעמיים וקטינות בהריון.
בהמשך הפרשה נולד לאברהם ושרה תינוק במזל טוב, ושרה, אולי בשל מכת הורמונים, מחליטה לגרש את העובדת הזרה שלה עם תינוק למדבר. העובדת הזרה כל כך חסרת אונים עד שהיא משליכה את התינוק שלה תחת השיחים, והנה-הנה כמעט היינו צריכים לעשות התערבות חרום לילד נטוש. אך לא– העובד הסוציאלי הגדול מכולם, מלך מלכי המטפלים, נזעק משמים ומעניק לה הדרכה הורית חיה. היא לוקחת חזרה את תינוקה, ומגיעה למקור מים חיים והם ניצלים. בינתיים, אברהם שלקה כנראה בשכחה, מתבלבל ואומר למלך אבימלך כי שרה היא אחותו. אכן אין ספק שמבחינת יחס לנשים בכלל ולבנות משפחה בפרט, לוט ואברהם אכן בעלי מטען גנטי זהה. מבחינתם, הנשים במשפחה זו הן דבר שראוי לחלוק עם גברים אחרים. שיאו של הקורס 'מיומנויות התערבות בעבודה סוציאלית' מגיע בסוף הפרשה – אברהם שומע קולות, לוקח את בנו יחידו למסע ארוך אשר בסופו הוא מתיימר לעקוד אותו על מזבח, עם האש, המאכלת ו…רגע? איפה השה לעולה? אה בני היקר, אתה השה לעולה. ושוב, כשכבר כמעט ואי אפשר לשאת את הסבל, מופיע המפקח העולמי על חוק הנוער וקטינים בסיכון, עוצר את אברהם ושולח אייל למלא את מקום יצחק על המזבח. עד כאן תקציר האירועים. ונעבור לישיבת צוות.
אי אפשר היה שלא להשוות בין חורבן סדום ועמורה ובין מראות קשים של הרס הנגרם ע"י איתני הטבע. אם בסדום ועמורה ירדו אש וגופרית מהשמיים, הרי שבשיטפונות והוריקנים השמיים מביאים עמם טונות של מים, ברקים, אש ורוחות עזות. כשאנו מתמודדים עם אסונות הנגרמים מעוצמת איתני הטבע אינני יכולה שלא להזדהות ולחשוב על אשת לוט שלא יכלה לשאת את תחושת החורבן והבהלה ולא יכלה לעצור את הדחף להתבונן אחורה, אולי כדי לנסות ולהאמין שאכן אלו הם חייה. חייה שהתהפכו ללא הכר.
גיבורת הפרשה השבוע מבחינתי היא אשת לוט ומבטה שקפא באחת, בשעה שהעזה להסב פניה לאחור ולהביט אל הזוועה. כאשר מחליט אלוהים "להשחית את המקום", מורים המלאכים ללוט: "הימלט על נפשך אל תביט אחוריך…" (בראשית יט, יג, יז). לוט אוסף את משפחתו ובעודם נסים על נפשם העזה אשת לוט להפר את הצו האלוהי ובתנועה הפוכה הסתובבה לאחור והישירה מבטה אל התופת. התוצאה – הפיכתה לנציב מלח – לא מותירים ספק באשר לעמדתו הנחרצת של הטקסט המקראי לגבי חומרת המעשה. מאידך, קריאה חוזרת מבליטה בעיני דווקא את תעוזתה ואנושיותה של אשת לוט, הפונה אל התופת וניצבת לבדה כעדות אילמת המנציחה את הזוועה שהתחוללה בסדום ועמורה.
כעובדת עם נפגעי טרור אני נתקלת שוב ושוב באותם ניצולים שכל מטרתם בשיחות הטיפוליות היא לשוב ולהתבונן בתופת ובטרגדיה האישית שלהם. כבר למעלה מעשור שאני מלווה בטיפול ניצולה מההרג במומבסה, קניה. בפגישותיי היא שבה ומתארת איך ציינה את יום ההולדת העשירי לפיגוע, יחד עם שאר הניצולים. ואיך היא מרשה לעצמה לשוב להתבונן לאחור ולשחזר את כל המראות האיומים, הריחות והצעקות. להתבונן לאחור, לקפוא בזמן ובגוף, ולשהות שם.
פירושים ומדרשים רבים נכתבו על אשת לוט וברובם היא מופיעה כדמות שלילית, שאינה נשמעת לציווי האלוהי, הנכנעת ליצר הרע, כזו שאינה מביטה קדימה "לעשות תשובה". אחדים פרשו את העונש כתגובה לקמצנותה בעת הכנסת האורחים. בעיני יש במעשה שלה כוחות נפש רבים. להתבונן באסון, לנסות להמשיג ולהאמין שאכן המציאות כה קשה, לא לברוח תוך אימוץ נרטיב של "לא ידעתי, לא שמעתי, עשיתי מה שאמרו לי". מבחינה טיפולית אין ספק שלו נותרה בחיים, הדרך האישית של אשת לוט לשיקום הייתה קלה יותר מזו של בעלה ובנותיה שלא אזרו כוחות להתמודד "כאן ועכשיו" עם אסונם. בטווח הארוך, שיקום כזה סביב נרטיב של בריחה, חוסר אונים, ופחד להתבונן ולראות את הטרגדיה, הוא קשה ומורכב יותר.
אם יש מסר אחד שאני לוקחת מהפרשה הוא שהיכולת להתבונן ולהיות נוכח, לא רק פיזית אלא גם נפשית, בתוך סיטואציית חירום קשה, היכולת הזו היא שמאפשרת החלמה עתידית, קלה ומהירה בהרבה. לא לחינם הוצפה המדיה בתמונות שצילמו נפגעי ההוריקן, בשל הצורך לשוב ולהתבונן כדי להאמין שזה היה, שזה אמיתי, ששרדנו את זה ונשארנו לספר על כך. אולי אשת לוט נשארה לנצח בתנוחה המתבוננת לאחור כדי להזכיר לנו שאי אפשר לברוח מהעבר, מהחטאים ומהתוצאות של מעשינו, גם הגרועים שבהם, וייטב לנו שנדע לקיים דיאלוג עם ההתבוננות הזו ולא נתכחש לה.