הִנֵּה־נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת־נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן־תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי׃ (בראשית י"ט 19)
תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה – שמא ידבק בי האירוע הרע? או שמא ידבק בי משהו מהמעשים הרעים? או שמא, הרוע עצמו ידבק אל נפשי ולא ירפה.
הפחד שמביע כאן לוט בעודו בורח מפני האסון הנוראי המתרחש על עירו, הוא שגם אם הצליח לצאת ולהציל לפחות את שתי בנותיו הצעירות, הרי שמראות וריחות ואבק האסון יגיעו גם אליו ואולי אף יכריעו אותו.
דבריו של לוט הרעידו אותי במחשבה שזה בדיוק החשש של רבים מאתנו כעת. שלא תדבק בנו הרעה. אפילו עכשיו שאולי משהו נרגע באסון המתמשך שהחל בשביעי באוקטובר, הרי שהרעה לא חלפה מאתנו והיא ממשיכה לאחוז בנפשנו בציפורניים דביקות וחדות.
תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה - בין אם פשעתי ובין אם לא, בין אם נפגעתי ובין אם פגעתי. רוע יודע להדבק. בעבר היינו קוראים לזה טומאה, היום אולי נקרא לזה טראומה ואולי צריך למצוא מילה אחרת לתאר בשפה יהודית עכשווית את הפצעים הנדבקים בנפשנו והורגים אותנו.
השאלה הגדולה יותר היא כיצד לטהר עצמנו מטומאת המוות, טומאת היגון, אבק המלחמה, אבק המאבק והשבר?
בתחילת הפסוק לוט מבקש "וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ", ואפשר ללמוד מכך שהגדלת החסד בעולם היא דרך אחת לנקות עצמנו מטומאת הרוע, ובוודאי שישנן דרכים נוספות ועלינו לחפש אותן. עלינו למצוא מילים ומעשים שמגדילים חסד, עלינו לכתוב תפילות ולפתח טקסים שמגדילים חסד. אנחנו צריכים להפסיק לפחד מהמילים טומאה וטהרה, ולנכס אותם מחדש אל תוך עולמה של היהדות הליברלית.
יכול להיות שבתקופה זו אנחנו מתעוררים לזהות אילו שכבות עבות של טומאת רוע דבוקות בנפשותינו ובנפשות הסובבים אותנו. אני לא באה לטעון שאנחנו והסובבים אותנו רעים, אבל אנחנו כולנו במצב שניתן להגדיר אותו במושגי: "טמאי מת" ו"טמאי יגון".
אם נשכיל לפתח דרכים להיטהר מן הטומאות הקשות האלה, הרי שאז אולי נצליח להגיע לשלום ושלווה.
שבת שלום