עם זאת, העקידה איננה האירוע היחיד בפרשה שיש לו חשיבות מיוחדת. זו הפרשה שבה מתווכח אברהם עם אלוהים על גורלם של אנשי סדום ועמורה, ובפרשה הזו אלוהים גוזר את דינם של אנשי הערים הללו ומוציא אותו אל הפועל. ההימלטות הטרגית של לוט ומשפחתו מסדום הבוערת – גם היא מתוארת כאן. אלוהים פוקד את שרה ונולד לזוג המזדקן בן, יצחק; אברהם מגרש את הגר ואת בנו ישמעאל מביתו, אך אלוהים שומע לקול בכייה של הגר המיואשת במדבר ועונה לה בעת מצוקתה. אברהם כורת ברית עם אבימלך, מלך גרר, ועובר בהצלחה, כביכול, את ניסיון האל בעקדה. כל אלה בפרשה אחת.
בעיני, מסכמת הפרשה, הארוכה וגדושת האירועים הרי הגורל, את נפילתו המוסרית של אברהם. בתחילת הפרשה אנו פוגשים את אברהם, אבי האומה, המשמש דוגמה ומופת לקיום מצוות הכנסת אורחים. בהמשך אברהם מתווכח עם אלוהים, אולי מתוך סיכון עצמי, ובוודאי מתוך ביטול עצמי, על גורלו של כל אחד מאנשי סדום ועמורה. אברהם דורש מ"השופט כל הארץ" צדק מוחלט. העמידה העיקשת של אברהם מול הכוח העליון מעוררת התפעלות והערכה רבה.
לאחר מכן מתחילה ההידרדרות. אברהם, שלפני רגע הטיח כלפי מעלה, משלח את בנו ישמעאל ואת הגר אל המדבר. הוא שומע לקול אישתו, שרה, ולקול האל המדבר בעדה. האיש, שהתווכח עד לרגע האחרון על גורלם של האנשים הזרים לו, אינו מרים את קולו עבור בנו שלו ושולח אותו אל המוות הבטוח.
אברהם, איש צדיק ורודף שלום, מוכיח את אבימלך, מלך גרר,המציע לו ברית שלום, "על אודות באר המים". אין חולק על חשיבות המים בחיי נוודי המדבר, אך קשה להבין מדוע אדם מבוסס, אשר אלוהים הטיב עמו, ידחה את ברית השלום שהוצעה לו ביושר ובתמימות לב.
פרשת העקדה היא השלב האחרון בנפילה המוסרית של אברהם, כפי שעולה מהפרשה. אברהם האב שוב אינו מתווכח עם אלוהיו על אודות גורלו של בנו יחידו. אברהם המאמין, אוהב האל, הופך לירא השמיים הצייתן.
הביקורת הקטלנית ביותר על אברהם ועל מעשיו המתוארים בפרשתינו באה דווקא מההפטרה שנבחרה ללוות את פרשת וירא. ההפטרה, מספר מלכים ב' מפרק ד', מתארת שני סיפורי אמהות, העומדים בסתירה מוחלטת לספור אב האומה.
הספור הראשון הוא אודות אלמנתו של אחד מבני הנביאים, המנסה כל דרך אפשרית כדי להציל את שני בניה מהעבדות האורבת להם עקב חובות. האישה הבודדה פונה אל אלישע, איש האלוהים, ודורשת עזרה. היא עושה כול מה שאלישע אומר לה ומצילה את בניה.
בספור השני, האישה הגדולה משונם מתנהגת בצורה דומה כאשר הסכנה אורבת לבנה היחיד. הספור השני הוא המפורט יותר ומאפשר את השוואה המלאה יותר לספור אברהם אבינו. כמו אברהם שאירח את המלאכים בצורה נאותה ביותר, כך מארחת האישה משונם את אלישע, בכל פעם שהוא עובר בעירה. יתרה מזו, היא מרחיבה את האירוח ומלבד לחם היא מציעה בנדיבות חדר לינה קבוע.
בשונה מאברהם, האישה הגדולה משונם אינה מבקשת דבר עבור קבלת הפנים הנדיבה. ובכלל, קול בקשתה אינו נשמע עד לסוף סיפורה. אלישע הוא איש אלוהים, אך לא אלוהים עצמו. הוא אינו יודע את ליבה של האישה. אך נערו גחזי, שעיניו, כנראה, פקוחות יותר מאלו של איש האלוהים, יודע מה האישה הזאת רוצה: לא עם ולא זרע ככוכבי השמיים ולא ארץ לרשת, אלא ילד אחד לטפל בו. וכמו בספור אברהם ושרה, כך בספור האישה משונם ובעלה הזקן, מקבלים בני הזוג את הילד, בן זכר, בסוף ימיהם. שני הבנים, גם יצחק, גם בן האישה משונם, נקלעים למצוקה בעת שהותם בקרב אבותיהם. אברהם אינו מספר דבר וחצי דבר לאשתו, שרה, וכמעט ומקריב את בנו היחיד על גבי המזבח. רק הודות להתערבות האלוהית ניצל יצחק.
בן האישה השונמית אינו זוכה ליחס מתחשב מאביו בעת חוליו, אלא למזלו, הוא נשלח אל אימו על ידי אביו. בשונה מהאבות בשני הספורים, האישה משונם אינה משלימה עם גזר הדין, אינה מקבלת את מות בנה. היא נוסעת עד להר הכרמל בנחישות ובאומץ המעוררים פליאה; במיוחד בהתחשב באווירה החברתית הפטריארכאלית שבה האישה הזו חייה. היא אינה עונה לשאלת בעלה, אינה מאבדת דקת זמן, אינה נכנעת לחוסר הרצון של אלישע ללכת עמה, ובעצם מכריחה אותו לבוא ולהציל את בנה. פעולתה של האישה הגדולה משונם רק מחזקת את גדולתה: פעולה אחר פעולה בקצב מסחרר, מילים בודדות אך מלאות כוח ושכנוע פנימי, והאישה הזו משיגה את הצדק. האישה הזו מורדת נגד גורלה ונגד הגורל המר של בנה הנגזר על ידי האל. נראה ששום דבר אינו יכול לעצור בעדה. אל האבות נכנע בפני כוח אהבתה של אם.
מעניין שגם מעשי אברהם, אחרי קבלת הצו האלוהי, מתוארים בפעלים הרודפים אחד אחרי השני, אך בשונה מהתיאור של פעולת האישה משונם – אין הם יוצרים את תחושת הקצביות והנחישות המאפיינות את האישה הגדולה. אברהם הולך מתוך אונס ואין את תחושת הדחיפות המתקבלת מסיפורה של השונמית.
על רקע ספור האהבה האימהית הזו, החזקה והעיקשת, מחווירה דמותו של אברהם אבינו. אברהם נכנע מיד, אינו מבקש דבר ואינו מתווכח עם אלוהים. הוא מוכן לא רק לקבל את מות בנו, אלא גם להמיתו בעצמו.
נראה לי שלא במקרה אין שרה מוזכרת כלל בספור העקידה. המדרש מצייר את שרה כתמימה לגבי ההליכה המשותפת של בעלה ושל בנה אל ארץ המוריה. בחלק מהמדרשים מות שרה מיוחס לגילוי האמת המכוערת על אודות עקידת יצחק. גם חז"ל לא יכלו, כנראה, להאמין שאם הייתה יכולה לשבת בחיבוק ידיים, אילו ידעה על סכנת החיים האורבת לבנה. חכמינו הבינו כי לו ידעה שרה על צוו האל הייתה מונעת מאברהם לבצע אותו, בדומה לשתי האימהות האחרות המתוארות בהפטרה. התורה משתיקה את שרה האם, אך ההפטרה משלימה את החסר ונותנת פתחון פה לאהבת האימהות לילדיהן ולאלוהים.
דמות האבות, גם של אברהם וגם בעלה של האישה השונמית, אינה מחמיאה להם על רקע ההתנהגות המסורה של הנשים בסביבתן הסיפורית. הנשים הללו הן אוהבות האלוהים האמיתיות, בעיניי.
הנשים מדברות ועושות ומתווכחות עם אלוהים, כמו שרק אדם אוהב יכול. הגברים בספורים הללו משלימים עם החלטות האל. הם אולי יראי שמיים, אך מסופקתני, שאמונה אמיתית יכולה להתבסס על היראה בלבד.
פרשת וירא, יחד עם ההפטרה שלה, היא רק עוד דוגמה לכך שאימותינו ומעשיהן הם לעתים קרובות סימן לבנים ולבנות.