פרשת השבוע נפתחת בתאור אלוהים המבקר את אברהם הכואב אחרי ברית המילה שעבר:
וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.
בעוד אברהם ואלוהים משוחחים ביניהם, מבחין אברהם בשלושה אנשים המתקרבים אליו:
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:
הוא לא סתם מכניס אותם לאוהל- הוא רץ לקראתם! אבל רגע, הוא היה באמצע שיחה עם הקדוש ברוך הוא! המדרש אומר כי הפסוק הבא מכוון לאלוהים –
וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.
אברהם אומר לאלוהים "חכה רגע, אני הולך לדאוג לאנשים האלה, עוד רגע אני חוזר".
בבחירה בין המקום הרוחני הכל כך גבוה שאברהם נמצא בו – הקשר הישיר עם אלוהים, מקום רוחני שאנו יכולים רק לשאוף אליו, לבין הדאגה לאדם שעומד כאן ועכשיו מולך, בוחר אברהם באדם העומד מולו.
אלוהים לא נפגע או כועס על מעשה זה. להפך. מעט אחר-כך, כאשר אלוהים מחליט על הפיכת סדום ועמורה, הוא אומר לעצמו:
וַה' אָמָר הַמֲכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו.
אלוהים רואה באברהם שותף לדרך, האדם ממנו תצא האנושות ההולכת בדרך הראויה. ואברהם, השותף לדרך, מזכיר לאלוהים את תפקידו :
חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.
אברהם מזכיר לאלוהים כי הוא אינו יכול להרוג את כולם. אסור לו להכליל. עליו לבדוק בקפדנות מי נמצא בערים הללו, האם יש בהן אנשים טובים שבגללם ראוי להציל את הערים, או לפחות להציל את אותם אנשים.
המלאכים באים אל לוט בסדום, שעושה הכל על מנת להציל אותם. אפשר להתווכח על הדרך בה הוא מוכן להקריב את משפחתו לטובת העניין, אך הוא אינו מוכן לתת לאנשי סדום לפגוע באורחים-מלאכים שבאים אליו. בזכות כך הוא ומשפחתו ניצלים.
מאוחר יותר יוצאים אברהם ושרה לגרר. אברהם אומר לשרה לומר שהיא אחותו ולא אשתו. אבימלך כועס על אברהם על שרימה אותו, והוא מסביר:
רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה.
מדבריו של אברהם אנחנו למדים שבמקום בו אין יראת אלוהים אין מוסר אנושי. במקום כזה מותר לעשות מה שרוצים בלי ביקורת ובלי חשבון. כשיש יראת אלוהים יש מה שמוביל אותנו בדרכנו, בהתנהגותנו אחד כלפי השני. אנחנו לא יכולים לעשות אחד לשני מה שאנחנו רוצים.
התנהגות מוסרית-חברתית נמצאת במוקד הפרשה. היא מלמדת אותנו שוב ושוב שתפקידנו כאנשים שמאמינים באלוהים הוא להיות בקשר עם בני האדם. אל לא לאדם המאמין להתעסק רק בניסיון להשיג את האל. האדם המאמין מחויב לדאוג לאנשים שמסביבו – לשטוף את רגליהם, להכין להם אוכל, ולבדוק שאף אחד אינו מפלה אותם לרעה.
במשך שנות חיי יצא לי לייצג ולהסביר את התנועה הרפורמית לאנשים רבים. התנועה חרתה על דגלה את הצדק החברתי, את הדאגה לחלש, לאחר, לאדם באשר הוא אדם.
פרשה זו היא דוגמא ומופת לתפיסה הרפורמית הרואה במצוות שבין אדם לחברו מצוות חשבות לא פחות, אם לא יותר, ממצוות שבין אדם למקום. הפרשה מזכירה לנו כמה חשוב ללכת בדרכו של האל, ובדרכו של אברהם שותפו לדרך, אשר יחדיו הם דואגים אחד לשני, לאנשים שסביבם ויחד עם זאת חוששים כאשר לאנשים שסביבם אין יראת אלוהים – מוסר אנושי.
הרב ד"ר משה זמר, שהלך לעולמו לפני שנה, עסק שנים רבות בכתיבת תיאוריה ופרקטיקה של ההלכה הרפורמית. "הלכה שפויה" כפי שקרא לספרו, היא הלכה מתוקנת. הלכה מתוקנת היא הלכה שמנסה למצוא את כל הפתרונות האפשריים על מנת לראות לא רק את "חוקי האל", אלא את האדם שסובל בגללם. הלכה שמבינה שלפעמים יש צורך בשינוי על מנת להקל, לעזור, להימנע מפגיעה באדם אחר. על ההלכה להיות מוסרית והוגנת, ועל אנשי ההלכה להיות יראי אלוהים. הרב זמר ז"ל עזר לנו לנסח דברים אלה בצורה הלכתית, יפה ומסודרת. אנו במעשינו נשתדל להקפיד לראות את האדם, לפסוק הלכה שפויה ולהיות יראי אלוהים.