הפִּייֶטָה הנוצרית הוסיפה לסיפור העקידה את החוליה שכל-כך חסרה בו: הרגע שאחרי. איסוף הילד הפגוע בזרועותיה של האם במחווה של נחמה, של אהבת אין-קץ, של בקשת סליחה ותפילה. לא פעם אנו, כהורים, נמצאים במצב בו לא יכולנו למנוע את הפגיעה בילדינו. ובכל זאת נותר לנו להחזיק ולחבק, לאהוב ולנחם.
קשה להתייחס אל פרשת וירא כאל המלצה להורות משובחת, עם גירוש הגר וישמעאל מכאן, ועקידת יצחק מכאן. מה נורא יותר מאישה מגורשת, המשליכה את בנה הגוסס בצמא תחת אחד השיחים במדבר?
מה איום וקשה יותר מאב שעוקד את בנו האהוב על המזבח ומניף את הסכין להורגו?
ובצל המראות והמוראות הללו: מה מנסה התורה ללמד אותנו על הורות, על משפחה, על יחסי הורים וילדים?
אני יכולה לחשוב על כמה כיווני מחשבה:
אחד, הפגיעות הקשות ביותר נעשות בתוך המשפחה (מפתיע?)
שני, כולנו נפגעים, בדרך זו או אחרת, על ידי הורינו, ופוגעים בילדינו.
ושלישי: למרות כל זאת – אפשר וצריך ורצוי לתקן.
הרגעים הדרמתיים ביותר בפרשה מתרחשים כאשר נפקחות עיניה של הגר לראות את באר המים, וכאשר אברהם נושא את עיניו לראות את האיל בסבך ושומט את הסכין.
על-פי הכתוב אפשר לשער שהבאר והאיל היו שם קודם: הגר ואברהם היו צריכים רק לשאת את עיניהם, כדי לגלות שיש מוצא אחר מזה שנדמה היה שנכפה עליהם.
ניתן ללמוד מכך שאם נישא עיניים מעבר למורכבות ולתובענות שבגידול ילדים, ומאידך, אם נצליח לשאת עיניים מעבר לקושי ולאתגר הכרוכים בכיבוד הורים, נוכל, אולי, לגלות בְּאֵר מָיִם חיים (בראשית כא, יט) או למצוא אַיִל אַחַר (שם כב, יג) הנאחז בסבך.
ישנן פגיעות שקרו, או יקרו, לילדינו שלא יכולנו, או לא נוכל, למנוע: לא יכולנו לצפות, לא היו בידינו הכלים לכך, הדבר שקרה היה מעבר לשליטתנו. משקרתה הפגיעה עומדות בפנינו שתי אפשרויות:
להעמיס את כובד הכאב והאשמה על כתפינו ולרדת מן ההר לבד, שחוחי שכם וכואבים, סופדים לחיינו ולחייו, או:
להעמיס את כובד הכאב על כתפינו ובד בבד לשחרר את החבלים הכופתים את גופו, להרים אותו מן המזבח ולרדת מן ההר כאשר הוא נישא וחבוק בזרועותינו, ובעודנו הולכים במורד ההר גם להכריז מלחמה על האשמה.
תמונת הפִּייֶטָה באיקונוגרפיה הנוצרית היא, אולי, תמונת ההמשך לעקידה, אחת התשובות המתבקשות להיעדרה הצורם של שרה, ואפשר אף לדרוש ולהציע שהאהבה, העטיפה, הנחמה והתפילה הקורנים מן האֵם הם המשיבים את נפשו של הבן.