העיר שבה התקיים האירוע נמצאת במרחק קילומטרים אחדים מעיר הולדתו של אבי, העיר בה שימש סבי כרב הקהילה בשנים 1905-1942. מביתו, הסמוך לבית הכנסת, יכול היה לראות, ובוודאי גם לחוש את חום הבעירה של בית הכנסת. סבי נספה בטרזיינשטאדט, אולם ארבעת ילדיו הצליחו לצאת מגרמניה, וקבעו את מושבם בישראל. ארבעים שנה אחרי ליל הבדולח הוזמן אבי לשאת דרשה בכנסיה המרכזית של העיר הסמוכה, ושלושים שנה מאוחר יותר הם יזמו את הזמנתי לאותו אירוע. השילוב של עמידה על דוכן הדרשנים בכנסיה, בעיצומה של תפילה נוצרית היה מרגש, טעון ומיוחד ביותר. אני מבקש לחלוק אתכם את הדברים שנשאתי שם
****************
אני עומד עמכם היום בכנסיה, נוצריות ונוצרים. אני ניצב לפניכם בבית עבודת האלוהים של האמונה הנוצרית. אין זו אמונתי. הכנסייה אינה בית עבודת האלוהים של אמונתי. אבל היא אכן בית מבתי עבודת אלוהיי, בית של אמונה באל, שאנו, יהודים ונוצרים, חולקים יחדיו. אלוהים – אחד הוא, אך יכולה להיות יותר מדרך אחת המוליכה אליו. אדם עשוי לחוש את קרבת האלוהים במקומות רבים: בכנסיה, בבית הכנסת, במסגד או בכל מקום בו יבקש את קרבתו. אלוהים יכול להיות קרוב אלינו; אלוהים חפץ להיות קרוב לאדם. אלוהים קורא לנו, מצפה לתשובתנו, לאחריותנו.
התכנסנו היום בכנסיה, משום שאנו בני האדם שכחנו כל זאת. שכחנו שאלוהים ישנו, שהוא נתן לנו מצוות, שהוא מצפה לנו. שכחנו שתשובתנו, שקבלתנו את האחריות המוטלת עלינו, הן תנאי לעצם קיומנו. שכחנו שאנו בנות ובנים לאלוהים, שדין הוא שהאנושות תהיה למשפחה אחת, משפחת-משפחות, אחדות רבת פנים, הצטלבותן של דרכי אדם לפני אלוהים, של דרכי אדם אל האלוהים.
התכנסנו היום בכנסיה, כדי להזכיר ולזכור את חורבנם של מאות ואלפים של בתי עבודת-אלוהים יהודיים. התכנסנו כדי להזכיר ולזכור שחורבן זה לא היה אלא צעד לקראת ההשמדה, לקראת הניסיון הנורא ביותר בתולדות אנוש להשמיד עם עד תום, להביא כליה מוחלטת על דת.
בשבת הקרובה תיקרא בבתי הכנסת בכל העולם פרשת "וירא", הרביעית מפרשות ספר בראשית. היא מספרת על חייו של אברהם, המאמין הנבחר.
ספר בראשית פותח בסיפורה של הבריאה, שהאנושות ניצבת במרכזה: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ … ויברא את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם" (בראשית א: כז). קיומו של האדם, וכמוהו הימצאותו של העולם כולו, הם ביטוי לרצון האל. הם צריכים לבטא את שכינת האל. זו צריכה להיות נוכחת בכל רגע, בכל מעשה, בכל התארעות. העולם נמצא משום שאלוהים ישנו; אנו חיים משום שהאל נתן בנו חיים ובראנו לשם מילוי משימת-חיינו.
ואולם, סיפורו של ספר בראשית אינו, בשום אופן, סיפורן של התקווה וההתעלות, סיפורו של הפוטנציאל הנפלא הטמון בקיום האנושי. הרבה יותר מכך זהו סיפורו של כשלון-האדם. נוצרים קוראים את סיפור גן-העדן כסיפורו של "החטא הקדמון", כביטוי לרוע המציין את ממשות קיומו של האדם. הם מאמינים שרק כריסטוס, בן האלוהים, יכול להושיע מחטא קדמון זה. רק בכוח מותו ותחייתו ניתן בידי חיי האדם לגבור על המוות.
אנו היהודים קוראים סיפור זה אחרת. יודעים אנו, שאין ביד בני האדם לחיות בגן-עדן. יודעים אנו שהקיום בגן-עדן אינו אפשרי, שכן רק מי שאין חטא בידו יכול לשכון בגן; ואנחנו חטאנו. יכולנו לבחור בטוב, אנו מצווים לחיות לפני אלוהים, אך שוב ושוב איננו מממשים את הפוטנציאל שניתן בנו בבריאתנו. אין הכרח לחטוא. יש בנו הכוח שלא להידרדר לתהומות החטא. אך אנו בוחרים שוב ושוב דרכי תעייה והחטאה, בוחרים שוב ושוב לבגוד בצלם אלוהים שבנו. כשאנו, היהודים, קוראים סיפור זה, שומעים אנו את הקול הקורא ומזהיר שלא לשוב ולצעוד בדרכי תעייה והחטאה אלה; כשאנו, היהודים, שבים שנה אחרי שנה לסיפור זה, אנו יודעים שעדיין לא מלאנו את החובה שנצטווינו בה מיד האל, את החובה לחיות לפני אלוהים.
בריאה ואחריות, מצווה ועבירה – לאן מוביל כל זה?
המקרא יודע היטב, שהמשך קיומה של האנושות שברא האל אינו מובן מאליו כלל ועיקר. האם נוכל להמשיך ולחיות, האם אנו רשאים לאחוז בתקווה, האם יכול אדם להאמין, לא רק באל, אלא אף באדם? על שאלות אלה נוכל לענות רק אנו במעשינו, בהכרעותינו, בחיינו הכלכליים והפוליטיים, המוסריים והתרבותיים.
פעמיים משיב המקרא בלאו מהדהד על שאלות אלה. פעמיים משמיד האל כליל חברה אנושית. בפעם הראשונה הוא מביא מבול אשר שם קץ לאנושות הראשונה, המקורית. "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ ועל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם" (שם ו: ה-ז).
אפשר שבכל רגע יש הכרח שנציב אל מול טכסט זה שאלות קשות וכואבות. אפשר שבכל רגע חובתנו היא לעשות זאת. אפשר שיהיה זה מחובתנו לשאול האם באמת רשאים אנו להאמין באל המביא מבול על עולמו. אולי מוטל עלינו, רבנים והוגים בני דתות שונות, למחות כנגד הטכסט, להציב גבולות לאמונה, לתבוע כינונו של יחס אחר בין האדם לבוראו.
לא כך היום. לא כך בעת התכנסותנו בכנסיה כדי לציין את זכר חורבנם של בתי עבודת האלוהים. היום אנו מצוּוים למחות נגדנו, בני-האדם, בלבד, לא נגד אלוהים. כאן ועכשיו אנו מצוּוים להפנים את ההבנה שיש ביד האנושות שברא האל להביא את קיומה אל קצה, שמעשינו והכרעותינו הן שיקבעו אם הקיום האנושי יהיה בעל-ערך, יהיה אפשרי. היום, אחרי השואה, לא נותר לנו אלא לקוות שגם בצילה של ההשמדה שגרמנו אנו, לא אלוהים, ניתן יהיה לשוב ולכרות ברית בין האל לאדם.
האנושות החדשה, שאביה מולידה הוא "צדיק תמים", גם היא חברה אנושית. טמון בה אותו פוטנציאל לבחור בטוב או ברע. ניצבים לפניה אותם אתגרים. היא נכשלת שוב באורח דומה. היא בוחרת שוב אותן דרכי תעייה והחטאה, ניצבת שוב בפני אותן סכנות.
זהו הרקע לסיפורו של אברהם, המאמין הנבחר, שהיה צריך ללכת מארצו, ממולדתו ומבית אביו כדי לברוא עם חדש, לכונן חברה אנושית מסוג חדש, להביא תקווה וברכה לאנושות כולה.
בעיצומו של סיפור חיי אברהם בארץ כנען, במהלכה של פרשת השבוע, מצוי סיפורן של סדום ועמורה.
סדום ועמורה הן חברות אנושיות שהכריעו עצמן לרשע ולהרס המוסר האנושי. אלה חברות ששום ערך אנושי אינו תקף בהן, שדבר אינו בולם בהן את מימושו של היצר העירום. סדום ועמורה הן ניגוד מובהק לדרך חייו של אברהם. הוא הכריע לשמור "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". מסדום ועמורה עולה השמימה זעקה "כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד" (שם, יח: יט-כ). הקורא את הסיפור המקראי אינו יודע עדיין באילו חטאים מדובר. אין לדעת האם ידע אברהם מדוע זעמו של האל על חברות אלה היה כבד כל כך. רק זאת קוראים אנו, שהוא פתח במאבק להצלת חברות שכנות אלה. הוא ביקש לשכנע את אלוהים שבסדום ועמורה שוררת גם מידת הטוב, שהן אינן רק מקום הרשע. אולי נמצאים שם חמישים, או למצער עשרה צדיקים, חפים מפשע. אולי יש בידם לשנות את הכיוון שבו צועדת החברה.
אלוהים מסכים עם אברהם. אם רק יימצאו בעיר עשרה צדיקים לא ישמיד אותה האל. תושביה יוכלו להמשיך ולהיאבק בין טוב לרע, בין ערכים להליכה אחרי ההבל. תפקידם של המלאכים ההולכים לסדום היה להשיב על שאלות אלה.
סיפורו של הלילה הנורא משרטט תמונה קונקרטית וחדה של המון פרוע, של אורגיה של יצרים שטניים ושל שנאה, של חוסר אנושיות, של חורבן צלם אלוהים שבאדם. לעומת זאת, איננו יודעים האם בחברת רשע זו לא היו בכל זאת עשרה, ושמא חמישים צדיקים. אולי נשארו הללו בביתם, מזועזעים עד עמקי נשמתם מהמתרחש, מהשחתת החברה שבה חיו. אולי היו אחוזי אימה מפני מוחלטותו של הרוע, מפני אלימותו של כוח השלטון. אולי הם רצו לעשות מעשה אך נותרו בכל זאת עצובים ושותקים בביתם.
אפשר שהיו בסדום צדיקים חפים-מפשע כאלה, אפשר שלא היו. על גורלם של האורחים האומללים, שהיו אמורים להירצח, לא היו יכולים להשפיע; גם לא על עתידה של חברה זו. מאבקו של אברהם עם אלוהיו היה לשווא. על שאלתו, שמא נמצאים "צדיקים" אחדים בסדום, לא יכולה הייתה לבוא תשובה; היא גם לא הייתה נחוצה. סדום ועמורה, סמלה של ההשחתה המוחלטת של חיי האדם ושל ערכי המוסר, לא יכלה להמשיך ולהתקיים. השאלה המכרעת אינה האם נמצאו בה צדיקים אחדים; השאלה המכרעת של חיינו, שאלתה המכרעת של האנושות בת-ימינו – אחרת.
כשהחמס, הרצח, השנאה והאלימות שולטים, אנו מצוּוים לעשות יותר מלפתח טיעונים עיוניים ראויים מדוע צריכה החברה שלנו לצעוד בכיוון שונה. אין אנו רשאים להישאר ספונים בביתנו. ה"צדיקים" הנשארים בביתם, חטאים הם; אין בידם להציל את החברה, אין הם יכולים לשכך את הסכנה ששוב יבוא מבול על הארץ. אנו מצוּוים לצאת מבתינו המגוננים והנעימים ולהיות מעורבים באורח פעיל. אנו מצוּוים להציב את צלם אלוהים שבנו כתריס בפני הרשע והשנאה. אנו מצוּוים להיות אמיצים.
רק עשרה, עדיף חמישים, פעילים יכולים היו לערער על רשעותה של סדום. רק מי שיהיו מוכנים לסכן את מעטפת-חייהם הנינוחה יוכלו ליטול חלק במאבק על הצלת האנושות. אכן, לא פעם ייכשלו גם הם. זהו היסוד הטרגי שבקיומנו. ואולם, השתתפות בעבודת אלוהים זו ובמעשה אנושי זה גם לנוכח הסיכוי שאלה לא יצלחו בידינו – זו משמעתם של חיי אמת.
שואלים לא פעם היכן היה אלוהים בזמן שאושוויץ היה קיים, מדוע הוא לא מנע את האסון. זו שאלה תיאולוגית לגיטימית; אין זו שאלה דתית של ממש. השאלה הדתית, השאלה הדתית שעליה אנו חייבים לענות לפני אלוהים היא, האם בפעם הבאה שבה יאמר הרשע להיות שליטהּ של החברה, כשסכנת החורבן והרצח שוב תתייצב באורח אקוטי ומיידי, נהיה לצדיקים הספונים בביתם או לאנשים החיים לפני אלוהים, היוצאים לרחובה של עיר, המנסים להציל את חברתם ואת האנושות. זו השאלה הדתית, השאלה האנושית, שעלינו לשאת בהווייתנו, הצריכה לעצב את מִצווָת-חיינו. האם יעמוד בנו הכוח גם להשיב עליה?