כך למדנו בתלמוד: אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, והכנסת אורחים וביקור חולים, והכנסת כלה ולווית המת, והבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, ותלמוד תורה כנגד כולם. (שבת קכ"ז ע"א)
כמעט כל המצוות הללו מופיעות בפרשתנו: כיבוד אב – יצחק הבוטח באביו בפרשת העקידה ולא מערער על סמכותו, גמילות חסדים – בהצלת לוט מסדום, הכנסת אורחים – אברהם המקבל את פני המלאכים, הכנסת כלה – השידוך בין יצחק לרבקה. את לוויית המת נפגוש בתחילת הפרשה הבאה, פרשת חיי שרה.
וביקור חולים? המדרש מספר על כך שאברהם ישב בפתח האוהל לאחר ברית המילה, שאותה עבר בפרק הקודם, והאלוהים בא לבקרו, בבחינת ביקור חולים.
"והבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו".
אברהם הוא אדם שכל רצונו, בכל מעשיו, להשכין שלום. הוא עושה ככל יכולתו להימנע מעימותים, ממריבות, ממלחמה. לפעמים הוא משלם על כך מחיר כבד. לפעמים אנחנו מתקוממים על כך שברצותו להימנע מעימות הוא מתכופף, מוותר, אולי אף היינו אומרים – פאסיבי. שלא לומר – לא מוסרי. ובכל זאת – אברהם הוא אוהב שלום ורודף שלום.
אבל דווקא האלוהים ושליחיו מתגלים בפרשה ככאלה העושים מאמצים להשכין שלום "בין איש לאשתו", בין אברהם לשרה. ולא פעם אחת, אלא פעמיים.
בפעם הראשונה, משכין האל שלום באמצעות שלוחיו.
כזכור, הפרשה פותחת בכך שהאלוהים שלח שלושה אנשים לבשר על לידת יצחק. וכאשר שרה שומעת את דבריהם נאמר: "ותצחק שרה בקרבה לאמור: אחרי בלותי הייתה לי עדנה?! ואדוני זקן!!!" אבל כשפונה האיש, מלאך ה', אל אברהם הוא אומר: "למה זה צחקה שרה לאמור – "האף אמנם אלד ואני זקנתי?".
על כך מלמד אותנו המדרש: בר קפרא אמר: גדול השלום, שאף הכתובים דיברו בדַאית [בדייה, שקר] בשביל להטיל שלום בין אברהם לשרה. "ותצחק שרה לאמור אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן" – לאברהם אינו אומר כן אלא [כאשר האנשים מצטטים את שרה באוזניו של אברהם] – "למה זה צחקה שרה לאמור האף אמנם אלד ואני זקנתי". לא דיבר הכתוב כמו שאמרה שרה "ואדוני זקן", אלא "ואני זקנתי". (שבת קכ"ז ע"א):
לפעמים דרוש שקר על מנת להשכין שלום בין איש לאשתו. גם התורה אינה מצַווה עלינו שלא לשקר, אלא רק שלא להעיד עדות שקר במשפט, בבית הדין. מדוע? מפני שהשכנת שלום, נימוס, יחסים טובים בין אדם לחברו ובין איש לאשתו חשובים יותר.
הפעם השנייה הם, כידוע, דבריו של האלוהים לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". אברהם איננו רוצה לגרש את ישמעאל: "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו". אבל האלוהים דווקא מורה לאברהם לעשות כדברי שרה ולהרחיק את הגר וישמעאל מן הבית, וגם מבטיח, באותה נשימה: "וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא". מעבר לחיוך שמעלה הדבר על פנינו – "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", יש כאן מאמץ אמיתי של אלוהים לעצור מריבה גדולה, שבודאי הייתה מתפרצת. בניגוד לקַין, שאף אותו ניסה האלוהים לעצור והוא סרב להקשיב, בוחר אברהם דווקא לשמוע בקולו של האל ולסמוך עליו. וכך מונע האל סכסוך בין בני הזוג ומשכין שלום ביניהם.
אברהם הוא איש של שלום וחסד. והוא יוצא לדרך בפרק כ"ב, פרק העקידה, מתוך אמונה שלאדם כמוהו, אוהב שלום ורודף שלום, לא יאונה רע. לא לו ולא לבנו. הוא יודע שהאל יפתור את העניין בפתרון של שלום.
בימים קשים אלו הלוואי שנזכה גם אנחנו להשכין שלום בנשמותינו המסוכסכות, ובינינו לבין עצמנו, זה עם זה וזו עם זו. ואולי, מי ייתן, גם עם אויבינו ודורשי רעתנו. אמן.
תהא השבת – שבת שלום!