מאז היותי ילד, עורר בי סיפור עקדת יצחק קושי רב. תמונת האב שמניף סכין על ילדו להורגו זעזעה אותי. הקושי התעצם מאז שנהייתי לאבא. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאב יכול להתכוון לרצוח את ילדו בשם אמונתו. ויותר מכך, הציקה לי השאלה איזה מן אלוהים הוא זה שרואה בעין טובה את נכונותו של אב להקריב את בנו כביטוי לדבקותו באמונתו, ואף וגומל לו על כך?! שהרי כתוב כי לאחר המעשה אמר האל לאברהם: "יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי (שם שם, טז-יח).
סיפור "גודל מסירותו" של אברהם-אבינו עורר בי תחושת הזדהות דקה עם מוטל בן פייסי החזן, גיבור הרומן של שלום עליכם, שמצהיר: "אשרי, יתום אני"… דמותו של האל כפי שנצטיירה בפרשה עוררה בי רגשות דומים.
עקדת יצחק איננו 'עוד סיפור' מקראי, אלא סיפור מכונן, שעיצב במשך אלפי שנים תודעה יהודית של התמסרות טוטאלית לאל. הנכונות להקריב את היקר מכל ללא היסוס או ספק, היוותה את הביטוי האולטימטיבי לאמונה הנשגבת באלוהים.
אינני רוצה לקחת חלק בנארטיב פונדמנטליסטי שכזה. אם ברצוני לשמור על קשר אל הטקסט עלי למצוא דרך אחרת להבין את הסיפור.
לשמחתי נזדמן לי לקרוא את פרשת העקדה מתוך ספר תורה. כידוע ספר תורה חף מניקוד (הניקוד המוכר לנו התפתח בטבריה לפני קצת יותר מאלף שנים). הקריאה ללא ניקוד מאפשרת לקרוא את המילה "ח.ש.כ.ת" (במשפט "יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך") בשתי צורות: ניתן לקרוא אותה עם שֹ שמאלית, כפי המקובל במסורה (הנוסח המקובל של הקריאה בתורה), ואפשר לקרוא אותה עם שׁ ימנית, ומתקבלת המילה "חָשַׁכְתָּ". באופן הקריאה האחרון מתהפכת משמעות המשפט, וכעת מתקבל המובן הבא: אלוהים מברך את אברהם כיוון שלא "החְשׁיך" את בנו יצחק, במובן זה שלא גרם למותו של בנו. שאילו אברהם היה הורג את בנו היה נמנע אורו של יצחק מן האל. עם אופן קריאה זה, סיפור העקדה מקבל משמעות חדשה:
יש לציין שמאוחר יותר נזדמן לי לקרוא מאמר של פרופ' בנימין איש שלום שמעלה את הכיוון הדרשני המוצע ואף מפנה לדברים שכתב המהר"ל מפראג שהציע לקרוא את המילה "חשכת" באופן שהוצע לעיל.[ראו המהר"ל, "דרך חיים" עמ' ער]
כמו אלים רבים לפניו, מצווה אלוהים על אברהם להקריב את בנו יחידו לעולה. אברהם, שידע כי כך מצופה גם ממאמינים פגאנים אחרים בסביבתו, נכון להקריב את בנו יחידו כביטוי לגודל דבקותו באל. מותר להניח כי גם אצל עובדי אלילים אחרים הקרבת הבן איננה דבר קל-ערך. כדי לעשות את המעשה הנורא, על המאמין לעבור מהלך הכנה נפשי שבסופו יהיה כל-כולו נתון בקהות חושים ובאקסטזה של עבודת האלים. על כן מוליך אלוהים את אברהם מהלך שלושה ימים, בהם מתעצמת אצל אברהם ההתרגשות האקסטטית עד הגיעו עם יצחק להר המוריה. בלהט אמונתו, וכמסורת אבותיו הפגאנים, עושה אברהם את כל ההכנות להקרבת בנו. אברהם עומד עם המאכלת מעל בנו; רגשותיו נאטמים, עיניו יוקדות, פיו מקציף וכל כולו נתון לעשיית מצוות אלוהיו: "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ" (שם שם, י).
תוך הנפת היד מתרחש דבר שמשנה את פני ההיסטוריה האנושית: "וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר: אַבְרָהָם אַבְרָהָם". רגע דרמטי, עוצר נשימה, שבריר שנייה שבו עתיד האמונה המונותיאיסטית תלוי על חוט השערה. האם יענה אברהם לקריאת האל אם לאו? אברהם, בהבזק הכרתי אינסופי, אינו מאכזב את אלוהים, עוצר בעצמו ומשיב לאל- "וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי". הו אז נשמעה אנחת רווחה אלוהית מקצה העולם ועד קצהו. "יש אחד שמאמין בי" חשב אלוהים לעצמו ופנה אל אברהם בתחושת הקלה, ואמר לו: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׁכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (שם שם, יב). אלוהים מוקיר את אברהם על כך שלא נהג כעובדי האלילים שבלהט אמונתם נאטמים אל קולות המצפון והמוסר.
שינוי זעיר במקומה של נקודה מעל ה-"ש" אִפשר להציב את אברהם כמאמין ייחודי שגדולתו לא התבטאה בנכונותו לציית ללא סייג לצו האלוהי, אלא בכך שלמרות הצו האלוהי ועל אף שנסחף בלהט קנאות דתית, היתה אוזנו קשובה אל הקול המוסרי שקרא לו להמנע מלעשות את המעשה הנורא.
בערב ההוא בכיכר נשלח קנאי דתי מוסת להרוג בשם רבנים-יהודים- עובדי אלילים. המאכלת היתה בידו ובעיוורון קנאותו לא יכול היה להקשיב אל קול אלוהי אברהם הקורא לו:"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ". בלילה ההוא בכיכר ניצחה היהדות הפגאנית.
מאז לא מרפה התחושה שקנאי היהדות-הפגאנית, כמו גם קנאי האיסלם-הפגאני, מתחזקים, צוברים תאוצה ומכתימים מורשתו של אברהם אבי האמונה-המוסרית. לוּ אותם מסיתי-דת, יהודים ומוסלמים, היו עומדים במקומו של אביהם אברהם, בלהט קנאותם היו נכשלים בניסיון ולא היו שומעים את זעקתו-קריאתו של אלוהים לעצור את ההרג.
סיפור ניסיונו של אברהם מלמדנו כי קנאות דתית חשוכה היא דרך עובדי האלילים, ואילו אמונה באלוהי אברהם מחייבת את בנות ובני אברהם להיות קשובים אל הקול המוסרי -החומל.