זו השבת הפותחת את שבע שבתות הנחמה, שבהן נקראות הפטרות מיוחדות, כולן מפרקי הנחמה שבספר ישעיהו, מפרק מ' ואילך; כולן מדברות בשיבת ציון ובשיקום חיי עם ישראל עם אלוהיו.
"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי, יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ, כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ, כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ" (ישעיהו מ, א-ב), פותחת הפטרת השבוע ומציבה את כיוונן של הפטרות אלה. יסוד הנחמה אינו בשכחה או בהכחשה. החטא היה גם היה; העונש אכן בא בעקבותיו, והוא היה נורא ואכזרי. אלא שכל זה חלף והסתיים ודינו להיות שייך לעבר. עתה מגיע עת הבניין והשיבה, השיקום והיצירה. שכינת אלוה בקרבנו תשוב ותכוון את דרכנו, תשוב ותבשר את ישועתנו: "קוֹל קוֹרֵא, בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה', יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ. … עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם, הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיהו מ, ג-ט).
בשם מה מדבר נביא שיבת ציון זה? מה משמעה של האמירה שצְבאהּ, עונשה, של ירושלים התמלא? כיצד עלינו להבין את ההבטחה שמעתה ישכון אלוהים בקרבנו? מהי המִצווה לפנות דרך ה'? האם לכל זה עשויה להיות משמעות גם לנו, כאלפיים וחמש מאות שנים מאוחר יותר, אחרי החורבנות ומאמצי התקומה שהתרחשו בדורות שהנביא לא ידע ולא יכול היה לשער? כיצד אנו מצוּוים לישר מסילה לאלוהינו?
נראה שמשהו מהתשובה נוכל למצוא בהתמודדות עם פרשת השבוע שאליה הוצמדו דברים אלה. בלב הפרשה עומדת הברית בין ישראל לאלוהיו. בשמה באים החוקים שמשה מלמד את העם – ואין לומר על פי הנאמר בפרשה אם מאת אלוהים הם, או שמא מקורם בחוכמתו ובתבונתו שלו ובמחויבותו להנחיל לעם את המצווה האלוהית. אלה "חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם", שהם-הם "חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים" (דברים ד, ו-ז). סיפור ההתגלות בסיני ו"עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים" שנכתבו על הלוחות באים לחזק את הברית. היא המכוננת את משמעות ההיסטוריה של העם מן האבות, דרך יציאת מצריים, ועד לרגע ההווה של הסיפור. בשמה נקרא ישראל לשמוע ולהפנים שהאל הוא "אֱלֹהֵינוּ" בה במידה שהוא "אֶחָד" (דברים ו, ד). בשמה אף מסרב האל לתחינתו של משה להמשיך ולהנהיג את העם אל ארצו; טובתו של העם דורשת מנהיג חדש והנהגה חדשה שיובילו אותו בפרק הבא של תולדותיו.
ההוגה הרפורמי הגדול של יהדות צפון אמריקה, יוג'ין בורוביץ, מלמדנו בספרו "חידושה של הברית" העתיד לראות בקרוב אור בתרגום עברי, שבריתו של אלוהים עם ישראל היא השנייה בשרשרת בריתותיו עם החברה האנושית. קדמה לה ברית נוח, בריתו עם האנושות כולה. כריתת שתי הבריתות כרוכה בהתייצבות של שני שותפי הברית – אלוהים והאנושות באחת, אלוהים וישראל בשנייה – מתוך מחויבות הדדית לשם כינון יחס הדדי. אכן, זו ברית בלתי סימטרית, ברית בין בלתי-שווים. אבל היא איננה יכולה להיות ברית אלא אם, למרות אי הסימטריה, תהיה הדדית. זו משמעותה של האמונה שמכונן המקרא, שהאל בורא השמים והארץ, נכנס בברית עם בני האדם; שקבוצות אנושיות מכוננות יחס עם אלוהים ונעשות בכך לשותפוֹת ברית.
משברה הנורא של הברית הוא-הוא הדבר שעל ריפויו עמל נביא שיבת ציון המדבר בהפטרתנו. עוונו של ישראל הגדיש את הסאה. השחתת החברה הגיעה עד כדי כך ששוב לא היה לחברה זו קיום. ואלוהים, ממש כפי שקובעת הברית, ביטא את השגחתו על ישראל בעונש הנורא של החורבן והגלות. עתה הגיעה העת לנסות ולאחות את השברים. הגיעה העת לכונן מחדש את האמונה בכך שישראל יכול לקומם את הריסותיו, יכול לשוב ולחיות לפני אלוהיו. כמו משה העומד בפתח תקופה שהיא כה חדשה ומסעירה עד שהוא עצמו לא יוכל לחיות אותה, כך הנביא מנבא על פריחה חדשה, על טבע חדש, על מציאות שהיא כמעט מעבר לכל דמיון.
כאמור, משה לא יחיה את התקופה החדשה, אולם הוא מאמין שיש בידו כלים בטוחים כיצד להדריך את העם לחיות אותה. "וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים ד, יד). אשר על כן, כל שעל ישראל לעשות הוא לדבוק בדברי משה, בחוקים שחוקק להם למען ישמרו את מצוות האל: "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם" (דברים ד, ב). כשם שמשה יודע לבטח מהן אמות המידה של ההשגחה שלפיהן תתנהל ההיסטוריה כולה, כך הוא יודע מהי מסגרת העשייה האישית והציבורית הנדרשת במציאות העתידית שאותה לא יחווה. זו בעיניו תמצית שליחותו ההנהגתית, זו תמצית הנאמנות לברית.
*
דברים אלה חייבים לעורר בנו, החיים בישראל של תחילת המאה העשרים ואחת, שאלות ותהיות מכיוונים שונים. גם כשאנו מבקשים לראות באלוהינו אל הפועל בהיסטוריה ומעניק לה משמעות, איננו רשאים לקבל את נוסחת השכר והעונש שהייתה כרוכה בברית. איננו רשאים לקבל פירוש היסטורי שלפיו רק ישראל מצויים בברית עם אלוהים, ורק על פי מעשיהם מתנהלת ההיסטוריה. איננו רשאים לפרש את הנוראות שחוו אמותינו ואבותינו רק לפני שנות דור כעונש וכמעשה אלוה. אם אנחנו מבקשים להאמין בהתמשכותה של הברית, הרי שהבנת חלקו של האל בה מוכרחה להשתנות. אנחנו מצוּוים לראות בהיסטוריה שדה מערכה אנושי, שבו חלק מבני האדם מבקשים לקדש את חייהם לפני האל. זו נוכחותו בהיסטוריה, אלה מגבלותיה.
הוא הדין בהבנת חלקנו שלנו בברית. גם כשאנו חשים מחוברים ומחויבים לדברי התורה המספרים על משה ומביאים את דבריו, איננו רשאים עוד להסתפק בשמירת החוקים שהתורה מביאה מפיו, בלא לגרוע ובלא להוסיף. אנחנו יודעים שגם מסורת המבקשת לממש את מצוות האל היא מסורת אנושית. היא פרי המחשבה והאמונה של בני אדם בדורות שונים. ואנחנו יודעים שמחשבה כאילו יש ביד אדם – גדול ככל שיהיה – לתת ברגע מסוים תשובות ולחוקק נורמות לכל מציאות עתידית, היא הסוג הנורא ביותר של אלילות; היא מאיימת להפוך לאלילים את משה, ואחריו את הנביאים והחכמים שקמו לישראל בכל דור. לא זו דרכנו. לא זו המצווה שאנו מצוּוים בה. לא זו דרכה של תורת ישראל כפי שאנו אוחזים בה. אדרבא, שומה עלינו לשאול – יום-יום ושעה-שעה, ובמיוחד בשבת זו המסמלת התחדשות ויצירה – מה מתוך מה שירשנו מותר לנו עדיין לקיים. היכן עלינו להוסיף ולהאדיר, היכן עלינו לגרוע ולרחק מיסודות שהיו חלק ממסורתנו. כך הוא באשר לדרך שבה נפרש את המצווה לחיות לאור האמונה שכל אדם – יהודי כלא יהודי, אישה כגבר, הומוסקסואל כהטרוסקסואל, עשיר כעני – נברא בצלם אלוהים. כך הוא באשר ליסודות פולחן שאת חלקם עלינו להמשיך, אחרים שומה עלינו לחדש, ומאחרים אנו מצּווים להיפרד. כך הוא באשר לכוח המכונן שניתן למִצווה לכונן את חיינו באורח דמוקרטי, צודק, שוויוני.
ובעוד מישור אנו נתבעים להתיצב בפני הפרשה וההפטרה. ההווה של שתיהן הוא זה של ערב ההתחדשות הגדולה, זה שלאחריו יתחיל החלום להתגשם; כניסת ישראל לבית חייו בפעם הראשונה, שובו של העם לארצו אחרי גלות בבל. ברגעים אלה טמונה תקווה גדולה וחרדה גדולה לא פחות. הפרשה יודעת לבטא את שתיהן. היא מזהירה, רגע לפני ההתחדשות הגדולה, מפני הסכנה שתלווה את הצלחתה של התחדשות זו: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן" (דברים ד, כה-כו). כה קל להתיישן, להשחית את מפעל ההתחדשות, להיכנע לפיתוי האלילי. כה קל להשתעבד ללאומנות, לגזענות, לרדיפת העושר ולעושק.
אנחנו מגיעים לשבת "נחמו" כששאלות אלה חייבות לבעור בנו. הנחמה תהיה אמתית רק אם אכן נתחדש; העוון יֵרָצה רק אם נמצא את העוז להיאבק במאיימים להחריב את בית חיינו ולגזור עלינו, חלילה, גלות נוספת. זו המטלה העומדת בפנינו. זה ההקשר שבו היה ראוי לנו לצום בתשעה באב. זה הלקח שאנחנו חייבים ללמוד בשבת "נחמו".
*
"ה' אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב. לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים" (דברים ה, ב-ג). אומר על כך הפרשן הימי ביניימי אברבנאל: "כרת הברית ההיא בעבור הדורות הבאים שיבואו לארץ וישמרו לעשותם … לא הייתה התורה מכוונת אלא לכל אשר יהיו חיים בכל דור ודור". אנו נקראים לחדש את הברית, לחיות את הברית, לממש במעשינו את החיים במסגרתה. איננו רשאים לעשות זאת רק על ידי אמונה תמימה באל המכוון את ההיסטוריה, אלא מצוּוים להעניק במעשינו משמעות מקודשת להיסטוריה האנושית לפני אלוהים. איננו רשאים להסתפק בקבלת המסורת ושמירתה, אלא מצוּוים לברור מה מתוך מה שמסרו דורות קודמים אכן מבטא גם לנו צו אלוהי, מה שומה עלינו לחדֵש, וממה עלינו להיפרד. אנו נתבעים להישיר מבט אל החברה שהקמנו, החברה האמורה לבטא את חלקנו שלנו בברית, ולשאול כיצד נעשה אותה לחברה של צדק, שלום ואמת.