פרשת ואתחנן, הפרשה השנייה בספר דברים, אנחנו, עַם ישראל, עומדים בערבות מואב, מול המקום שבו אנו עתידים לחצות את הירדן ולהיכנס ל"אָרֶץ הַטּוֹבָה" (כך היא נקראת בפרשתנו בפי משה), לארץ כנען.
אנחנו כפסע מן הארץ המובטחת, ארץ הבחירה, הארץ שלקראתה הלכו אבותינו ואמותינו ארבעים שנה במדבר.
בפרשת' ואתחנן' נוכל למצוא כמה עניינים מרכזיים בחשיבותם וכאלה שמהדהדים בתפילותינו גם היום. בפרשה חוזר משה על סיפור מתן תורה ומנסח מחדש, בהבדלים קטנים והרי משמעות, את עשרת הדיברות. בפרשת ואתחנן מופיע הפסוק שהפך עבורינו לתמצית אמונתנו: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל", ומיד אחריו " וְאָהַבְתָּ" שאנו קוראים בפרשיה הראשונה מפרשיות השמע:
וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ (דברים ו' ה') וכן הפסוק: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (שם ד'), שמקדים את הקריאה בתורה.
אבל רציתי להתעכב הפעם על הפתיחה של הפרשה, על תחנוניו של משה, שעל שמם נקראת הפרשה.
חמישה פסוקים ראשונים של הפרשה הם יוצאי דופן בתיאור העניינים. עד כאן רצף תיאורִי: המלחמות, הכיבושים, ההכנות לקראת הכניסה לארץ, האזהרות לגבי מה שיתרחש עם הכניסה אליה, האתגרים שיביאו הכיבוש וההתנחלות. בתוך רצף העניינים מפנה משה לרגע את המבט אל עצמו. הוא מתאר את תחנוניו לאלוהים להיכנס בכל זאת לארץ. כמו פזמון חוזר ומתריס, חוזר בפסוקים הללו השורש עבֺר: (ראו גם: עידית אמינוף, פרשת ואתחנן בפותחים שבוע, עמ' 437)
אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן: ויִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה'
אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה: עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא
תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה
(דברים ג' כה'-כח')
משה מבקש לעבור, אלוהים מתעבר בו ופוסק: לא תעבור, ועוד מוסיף וזורה מלח על פצעיו ומזכיר לו: יהושוע, הוא יעבור.
גם בפסוקים האחרונים של התורה, שנקרא בעוד כחודשיים, בפרשת 'וזאת הברכה' המסיימת את מעגל הקריאה בתורה, נחזור ונזכֵר באותו שורש, באותן מילים חדות כתער: [הָאָרֶץ אֲשֶׁר..] הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר (שם לד' ד'), יאמר שם אלוהים למשה, רגעים ספורים לפני מותו.
כמה כְּאֵב מתקפל בתוך הפסוקים האלה. אבל מעבר לכְּאֵב אולי גם שיעור חשוב.
שיעור בתשוקה ובגעגועים. הזמנה להשתהות על הסף, לא למהר לחצות, להשתהות בשעת הערביים, בשעת בין השמשות, כבשעה שבה אנו מציינים את כניסת השבת. להשתהות בתחושת ההשתוקקות והגעגוע, גם אם אנחנו יודעים מראש שלא נגיע למקום של מנוּחה ונחלה, גם אם אנחנו יודעים שגורלינו להמשיך לנדוד ולבקש.
ערב מותו של משה רבינו, עליו נאמר: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (שם י'), הוא, משה, מלמד אותנו את השיעור החשוב והמשמעותי בחייו הארוכים ולמוּדי הכְּאֵב. ערב מותו מלמד אותנו משה את כוחה של התשוקה, כוחו של הגעגוע.
כותב החרל"פ (הרב יעקב משה חרל"פ, מתלמידיו המובהקים של הרב קוק, רב ישיבת מרכז הרב, יליד 1882 נפטר ב-1951)
"ורק ע"י שמשה רבינו השתוקק להיכנס לארץ, סלל והציב לנו ציון דרך, לחשוק ולהשתוקק [ולהתגעגע ולהתחנן..] אליה".
אם נראה את הארץ כמשל, נוכל בעצם לומר: משה לימד אותנו שיעור במשאת נפש, שיעור בכיסופים ובגעגוע.
הכאב העמוק של משה הוא השיעור הגדול שלנו. בפרשה הבאה, פרשת עֵקֶב, אלוהים אומר למשה: "קוּם לֵךְ לְמַסַּע" (שם, י' יא'). זה נשמע כמו חריצת גורל: ההלכה שלמדת בסיני, אותה 'הלכה למשה מסיני', היא במהותה תורת ההליכה, אותה נלמד שוב בעומדנו, לצד משה, על הר נבו: "הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר".
פרשת 'ואתחנן' מסמנת את נקודת המפנה בלוח העברי: השבת שבה קוראים את 'ואתחנן' היא שבת נַחֲמוּ, הראשונה בסדרת שבע הפטרות הנחמה מן הנביא ישעיהו, הפותחות בפסוק המהדהד (ישעיהו מ' א'): "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם".
שישה ימים אחר תשעה באב, אחר ציוּן חורבן הבית, אנחנו מציינים את ט"ו באב, מסיבת הרווקים הגדולה בנוסח המשנה, עליה נאמר במשנה תענית:
[אמר רבן שמעון בן גמליאל] לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים (משנה מסכת תענית פרק ד משנה ח)
ימים אלה, כך ממשיכה המשנה (פרק ח'), שקולים כנגד בנייה מחדש של בית המקדש: וכן הוא אומר (שיר השירים ג'): "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו". 'ביום חתונתו' – זו מתן תורה, 'וביום שמחת לבו' – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן.
בית המקדש עליו מדובר כאן, בסמוך אחרי חורבן הבית, איננו בית העשוי מעצים ואבנים אלא בית מקדש של חג ומועד, בית מקדש של חיים, של נחמה, באותו אופן שבו השבת, על-פי ההוגה אברהם יהושוע השל, בספרו השבת, היא מקדש בזמן. מכאן, מנקודת השפל של החורבן, לוקח אותנו הלוּח העברי הלאה, בריקוד ובמחול ובבגדי לבן הלאה אל חגי תשרי העומדים בפתח; הלאה מן האֵבל אל השמחה. רק שנדע ללכת, ולא להתנחל ולשׂבוע ולשֶבת ספוּנים בבתינו, רק שנזכור להמשיך להתגעגע ושנעז לצאת אל הכרמים ולחולל.
קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר, קורא הנביא ישעיהו בהפטרה לשבת זו, קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר: פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה'. פַּנוּ דרך – פְנו אל הדרך, לימדו מן הדרך את תורת ההליכה, לימדו ממנה ומן ההולכים בה את סוד הכיסופים, התשוקה, הגעגוע אל המקום שאליו לא נגיע.
שבת שלום