משה חש חובה לספר לעם העומד להכנס אל ארץ כנען את מה שקרה – את מה שקראנו בחומשי התורה הקודמים. בין השאר אנו זוכים לשמוע שוב את "עשרת הדברות", הפעם בגרסת ספר דברים, וכן לקרוא את הפרשיה הראשונה של קריאת שמע, הפסוק "שמע ישראל" ופרשיית "ואהבת", בתוך הקשרן המקראי.
הפטרת השבוע, בנביא ישעיה פרק מ', פותחת רצף חדש של הפטרות. בשבת שעברה סיימנו את תלתא דפורענותא – שלוש הפטרות הפורענות שליוו אותנו בכאב בין י"ז בתמוז לתשעה באב. כעת, לאחר שהתאבלנו על החורבן וחיזקנו את תפילותינו להמשך הבניין, אנו פותחים בשבע דנחמתא – שבע הפטרות הנחמה שילוו אותנו בשמחה אל חודש אלול ואל תחילתה של השנה החדשה.
במוצאי השבת האחרונה חווינו את המעבר מיום השבת, יום שהוא "מעין עולם הבא", אל יום האבל והזכרון היהודי העל-זמני, תשעה באב. בשבת הקרובה, לעומת זאת, נזכה לשבת של ט"ו באב. יום השבת, חמדת הימים, זוכה לתגבור במימד האהבה השורה בו בלאו- הכי. זו הזדמנות מיוחדת, שלא נופלת בחלקנו כל שנה, לחגוג את השבת הזו כחגיגה קהילתית של אהבה, זוגיות וקרבה. הצעה מעשית לקהילות – להזמין לשבת זו את כל הזוגות שנישאו בשנה האחרונה לעליה מיוחדת לתורה, או לערוך לכבודן קידוש חגיגי, לקיים לימוד קהילתי על אהבה או כל רעיון יצירתי אחר. איך להתייחס לט"ו באב במרחב המשפחתי – על כך לא ארחיב כאן.
מחשבה על הפרשה וסיפור על ההפטרה, הקשורים לחיבור המיוחד בין פרשת ואתחנן וט"ו באב: כאמור, הפרשה מכילה בתוכה את "עשרת הדברות". סיפור מעמד הר-סיני בספר שמות סופר בעת התרחשותו, מנקודת הראות ההיסטורית-אובייקטיבית, כביכול. הפעם, מספר משה לכל העם שלא נכח פיזית באותו מעמד איך התרחשו הדברים, כביכול מנקודת-הראות שלו (אך לא מתוך תפיסה של "מציאות סובייקטיבית"). בפרק ה', פסוקים ב'-ה', משה מתאר את המעמד:
"וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂתָם: ה' אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב: לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים: פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר:"
למשה חשוב שגם שומעיו, 40 שנה אחרי מתן התורה, ידעו שהברית שנכרתה אז תקפה גם לגביהם, ובעצם תקפה לכל הדורות הבאים – "אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים". כל מי שמזהה עצמו כצאצא של אלו שעמדו במעמד הר-סיני מעיד על עצמו שגם עימו נכרתה אותה ברית. שני הפסוקים הבאים מעלים שאלה שהפרשנים התלבטו בה: איך ייתכן שה' דיבר עם העם "פנים בפנים" ובו זמנית עמד משה כמתווך בין האלוהי לבין האנושי "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם"? מדרשים ופרשנים רבים מסבירים שהיה שינוי תוך כדי מתן עשרת-הדברות, כאשר את שתי הדברות הראשונות שמע העם כולו "מפי הגבורה" ואת שמונה הבאות הם שמעו ממשה. אך ישנה פרשנות אחרת, שמקורה בתפיסה החסידית, הרואה במילים הללו הרבה יותר מאשר תיאור היסטורי. המדרש החסידי לומד מפסוק ה' אמירה עקרונית: ה"אנכי", האנוכיות, היא המפרידה בין ה' ובין האדם. מי שחושב שכל הצלחותיו מקורן רק בו עצמו, ועל-פי החסידות מי שבכלל מסוגל לדבר על עצמו בלשון "אנכי" ו"אני", מציב מסך של ברזל בינו ובין האלוהי. התפיסה הזו קשה מאוד ליישום על מכלול חיינו, אך בהקשר של חג האהבה ננסה לומר משהו על מקומה בתחום האהבה הבין-אישית: אי-אפשר להצליח לבנות יחסים של קירבה ואהבה מתוך דיבור שיש בו כל-הזמן "אני". יחסים בין-אישיים מוצלחים, כולל זוגיות, בנויים בעיקר על "אנחנו", "את/ה" וגם "אני", באיזון רגיש ועדין. אולי אין צורך ואי-אפשר לבטל את ה"אני", אבל כדאי למעט את השימוש בו, גם בדיבור וגם במחשבה, ולהעדיף הסתכלות המכילה במידה רבה יותר את הזולת ואת השותפות שלנו.
והסיפור להפטרה:
לפני מספר שנים, במהלך שירות מילואים, שוחחתי עם אחד מחברי לפלוגה על מעמדם של ההומוסקסואלים והלסביות בחברה היהודית. חברי, תושב אחת ההתנחלויות שבלב השומרון, נקט בגישה שמרנית ביותר, מגובה בטיעונים יהודיים-הלכתיים-אורתודוכסיים. בסיכומו של דבר הסכמנו, בהרבה כבוד והערכה הדדית, ממש לא להסכים. הוא חתם את דבריו בשבר-פסוק המופיע בהפטרת השבוע, ישעיה מ' פסוק ד': "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא". התצורה הגיאוגרפית המנוקדת בסגול נשמעת כמו המילה האנגלית gay, אשר משמשת בסלנג לזיהוים של ההומוסקסואלים. חברי רצה לומר לי בכך "אתה עוד תראה, כל הגאים הללו עוד יחלימו וכולם יתחתנו, איש עם אישה ואישה עם איש". מיד השבתי לו באותו מטבע, תוך כוונה הפוכה לגמרי: כל gay ינשא – אתה עוד תראה, כל הגאים הללו עוד יוכלו להתחתן עם בן או בת-זוג, על-פי נטייתם הטבעית והעדפתם המוצהרת, הן על-פי חוקי המדינה והן כדת משה וישראל.
ט"ו באב שמח ושבת של שלום.