אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ… וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. (משלי לא) שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל (משנה תענית פרק ד' משנה ח').
פירוש דברי המשנה מופיע בתלמוד, במסכת בבא בתרא קכ"א. להלן הדיון על משמעות היום עם פירוש הרי"ם:
בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּפּוּרִים – יוֹם סְלִיחָה וּמְחִילָה, וְיוֹם שֶׁנִּתְּנוּ בוֹ לוּחוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת, אֶלָּא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב, מַאי הִיא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: יוֹם שֶׁהוּתְרוּ שְׁבָטִים לָבֹא זֶה בְזֶה.
הרי"ם: מסביר לנו התלמוד כי ברור מדוע יצאו בנות ישראל לחולל בכרמים ביום הכיפורים בימי המקדש: שכן בשעות אחר הצהרים, אחרי סיום העבודה במקדש היה העם בטוח שנסלח לו, ולכן עד סוף היום אפשר לעסוק במשהו אחר, ומה טוב משידוכין? אבל מדוע יום ט"ו באב? מה המיוחד בו? התשובה הראשונה היא שביום זה יכלו בנות יורשות להנשא, כאשר ההשתייכות השבטית לא נלקחה בחשבון, שלא כמו במקרה של בנות צלפחד שהיו חייבות להנשא רק עם גברים משבטן.
רַבָּה בַר בַּר חַנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יוֹם שֶׁהוּתָּר שֶׁבֶט בִּנְיָמִין לָבֹא בַקָּהָל, דִּכְתִיב, (שופטים כּא) "וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר, אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִין לְאִשָּׁה".
וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה …: וַיְצַוֻּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים: וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן: (שופטים כ"א 19-21)
הרי"ם: רבה בר בר חנה נותן סיבה שניה ומספר על שבט בנימין המוכה, בעקבות סיפור פילגש בגבעה, המנצל את ארוע המחולות בכרמים וחוטף לעצמו נשים. כך ניצל השבט מכליה, וכך לא עברו שאר השבטים על שבועתם שלא יתנו את בנותיהם נשים לבני בנימין.
רַב דִּימִי בַר יוֹסֵף אָמַר רַב נַחְמָן: יוֹם שֶׁכָּלוּ בוֹ מְתֵי מִדְבָּר.
שכלו מתי מדבר – דתניא: כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר צאו לחפור, והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר, וישן בו, שמא ימות קודם שיחפור, ולמחר הכרוז יוצא וקורא יבדלו חיים מן המתים, וכל שהיה בו נפש חיים היה עומד ויוצא, וכל שנה היו עושין כן, ובשנת ארבעים שנה עשו, ולמחר עמדו כולן חיים, וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר, וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בחמשה עשר, ולא מת אחד מהם ידעו שחשבון חדש מכוון, וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו, קבעו אותו הדור לאותו היום יום טוב (רש"י על תענית ד' ע"ב).
הרי"ם: סיבה שלישית, בשמו של רב דימי – ניתנה הגזירה על דור יוצאי מצרים שלא יכנסו לארץ כנען, וימותו כולם במדבר. לכן מדי שנה, ביום ט' באב, היו המבוגרים בעם יוצאים למדבר, מחוץ למחנה, וחופרים לעצמם קבר. עם בוקר ידעו מי נפטר ומי עדין חי. בתום שנת הארבעים מצאו כי לא נפטר איש. סבר העם כי טעו בספירה וישנו עוד לילה ועוד לילה בקברים שבמדבר, אך כאשר ראו את הירח המלא של אמצע החודש – ט"ו באב – הבינו כי הגזירה תמה וכי בקרוב יסתיימו הנדודים והעם יכנס לארץ המובטחת.
עוּלָא אָמַר: יוֹם שֶׁבִּיטֶל בּוֹ הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה פַּרְדְּסֵיאוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יְרָבְעָם [בן נבט] עַל הַדְּרָכִים – שֶׁלֹֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל.
הרי"ם: סיבה רביעית קשורה לפרדסיאות, הם המחסומים אשר הקים ירבעם בן נבט כדי למנוע מבני ממלכת ישראל הצפונית לעלות לרגל לירושלים, לבית המקדש.
רַב מַתָּנָה אָמַר: יוֹם שֶׁנִּיתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתַּר לִקְבוּרָה, דַּאָמַר רַב מַתָּנָה, אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּיתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתַּר לִקְבוּרָה, תִּקְנּוּ בְיַבְנֶה "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב". "הַטּוֹב" – שֶׁלֹֹּא הִסְרִיחוּ, "וְהַמֵּטִיב" – שֶׁנִיתְנוּ לִקְבוּרָה.
הרי"ם: סיבה חמישית קשורה למרד בר כוכבא. השלטון הרומאי לא אישר את קבורת לוחמי ביתר. גופותיהם היו מונחות בשדה זמן מה עד שאישרו את קבורתם בט"ו באב. ברכת "הטוב והמטיב", שתוקנה בעקבות האישור הזה, מופיעה בברכת המזון.
רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאַמְרֵי תְּרְוַיְיהוּ: יוֹם שֶׁפּוֹסְקִין בּוֹ מִלִּכְרוֹת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב, תָּשַׁשׁ כֹּחָהּ שֶׁל חַמָּה, וְלֹא הָיוּ כּוֹרְתִים עֵצִים לַמַּעֲרָכָה.
הרי"ם: סיבה ששית היא תקנה אקולוגית. המערכה היא מערכת עצי הבערה על המזבח במקדש. את העצים, או את הענפים, היו גוזמים וכורתים בחודשי הקיץ עד ט"ו באב, אך לא לאחר מכן, כדי לא לפגוע בעצים.
עוד ענין חשוב יש לנו, לדעתי, ברווח הזה שבין ט' באב, יום האבל והצום על חורבן המקדש, ויום ט"ו באב, יום השמחה הגדולה ששה ימים מאוחר יותר.
תנו דעתכם על המשנה המתארת את המאורעות הנוראים הקשורים לתשעה באב:
חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב…בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה: (תענית פרק ד' משנה ו)
שנים ממאורעות ט' באב חוזרים, בתיקון, ב-ט"ו באב: בתאריך הראשון נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ ובשני בוטלה הגזירה והותר לאבותינו להכנס. בתאריך הראשון חרבה ביתר ובעקבות החורבן לא הותר לקבור את מגיני העיר, בתאריך השני הותרה קבורתם ונקבעה ברכה מיוחדת לכבוד האירוע. יום חמישה עשר במנחם אב המופיע בסמיכות לשבת "נחמו" הוא לכן תיקונו החיובי של תשעה באב ולכן רבה בו השמחה.
שיהיה לכולנו יום ט"ו באב שמח.