א וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם.ב לֹא תֹסִפוּ עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת-מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם. (דברים ד)
כן, אני נאיבית. אבל לא נאיבית מסוכנת: את פרץ האימפולסיביות הזה עצרתי מיד. בית אל בלילה?לא מקום מתאים לשמאלנית קשישה עם קביים. חלפו עברו להם הימים שבהם יכולתי גם להפגין וגם להימלט בזמן מאבנים שהטיחו מי שהיו להם אבנים להטיח, וקביים, הבה ונודה, אינן המגן הנכון בפני פרצי ההתלהבות של משטרת ישראל המצויידת בגז מדמיע. נשארה רק התקווה שפעם אולי אפשר יהיה לשבת ביחד עם האנשים שדחוף להם לגור על אדמה פרטית שגזלו מאחרים, ושם ה' נישא בפיהם ברמה כשהם עושים זאת, וכולם שכחו, או לא רוצים לזכור, מה נאמר בפרשת ואתחנן.
משה מתחיל שוב עם רגשי האשמה שהוא מפיח בעם ישראל. בגללכם לא אבוא אל הארץ. בגלל חטא אחד ויחיד שלי, הוא אומר. תראו מה קרה לי ותלמדו: היושב במרומים נותן לכם את הארץ לרישתה, אבל אתם לא אדוניה.
קשה מאד להבין את הדברים הללו. אדם כובש בדמו חבל ארץ ורוצה לשבת בו לבטח ותמיד עם הקושאן שלו ועם האמונה היוקדת בהבטחה האלוהית, אבל משנהיה יושב קבע במקום, משנוצרה אצלו התחושה שזהו, הוא הבעלים – אז מתחילות הצרות.
כי אז, מכוח ההרגל, כבר לא מבינים שהבעלות הנצחית על הארץ המובטחת שייכת לאל. בני האדם, אפילו יהיו בני העם הנבחר שעבורם עשה האל כל כך הרבה ניסים, אפילו יהיו בעלי נשק עודף וצבא גדול וטכנולוגיה מתקדמת, אינם קונים לעצמם זכויות בארץ ככה סתם. לא הכל בה מעשה ידי אדם, ושום דבר לא ניתן לעם הזה ללא תנאי. אלוהים רק סימן את קבוצת האנשים עליה החליט להרעיף מטובו, תמורת עבודה קשה: מצוות ועוד מצוות. עשה ואל תעשה. השכם והערב, בפולשנות קשה לתוך חייו ומעשיו וגופו ונפשו של אדם. כל אלה צריכים להיות חשופים בפני האל, כל אלה אמורים לשרת את התוכנית הגדולה לפיה ייעשו בני העם הזה לגוי גדול, וישבו לבטח בארצם. ה"לבטח" הוא פרס על מעשים והימנעות ממעשים. לא זכות אבות. לא זכות בכלל – זהו חסד אלוהי מותנה בתנאים נורא קשים.
ורק כדי לסבר את האוזן, משה מקהיל את כל העם ומספר להם שוב מהם התנאים. רש"י אומר, שהקהיל את כל העם כדי שלא יבואו אחר כך בטענות: לא שמענו, לא הבנו, חשבנו שקיבלנו ארץ-מנה לנצח. לא, לא כך: שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת–לְמַעַן תִּחְיוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם, נֹתֵן לָכֶם. לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ, מִמֶּנּוּ–לִשְׁמֹר, אֶת-מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוֶּה אֶתְכֶם.
החוקים והמשפטים הללו, הייתי אומרת ליושבים בבית אל, כוללים את כל מה שצווינו לעשות כלפי הגר. וקניינו של הגר – הזר היושב שערינו – צריך להיות חביב עלינו כקנייננו. לא תחמוד, זוכרים? בשום מקום לא נאמר לך שמותר לך לגזול את אדמות הזולת, בטח לא בשם הציווי הקדוש להתיישב. שהוא קדוש ואפשרי כל עוד שומרים מצוות, אבל ברצינות, לא רק מה שמתחשק לנו, לא רק מה שמתכתב עם תפיסת עולם מעוותת שמשה היה מתפלץ ממנה.
כי הרי אפשר לקרוא כל שנה את "ואתחנן" ולא להבין: היושב מרומים נודע בסירובו להציל את עמו במהמורות הטמטום שלו-עצמו, אבל יש בפרשה גם אזהרה. לא תקיימו את חוקותי? הלך עליכם. גלות צפויה לכם. פיזור צפוי לכם. יהיה רע, יהיה רע לתפארת עד אשר באמת תשמרו מצוות.
אני בטוחה שבבית אל יושבים המוני אנשים המאמינים בטהרתם ובקדושתם שלהם, ובטוחים במאת האחוזים שהם שומרי מצוות לתפארת וגם הופקדו על הארץ הזאת לרשתה ובה לעשות ציונות מעשית מעבר לק הירוק. אבל כשזוכרים רק את זה, מטבע הדברים אי אפשר להבין, שצריך לזכור ה-כל. משה רק מביא תקציר לנוחות העם הלא-אורייני. כל היתר כתוב בספר: כל היתר נתון כמובן לפרשנות, אבל הכל "כזה ראה וקדש", לא לסור ימינה או שמאלה ואם יש דילמה או קונפליקט, לחזור לעשרת הדברות כפי שמשה חוזר, למקרה שהעם שראו את הקולות לא ראו טוב.
לי כמו ליושבי בית אל, הארץ ניתנה על תנאי. איני בטוחה שהם מקיימים אותו, בקדשם התיישבות בכל מחיר, כולל מחיר הפגיעה בקניינו של הזולת בגלל שאינו יהודי. הם מצידם בטוחים שאני לא ראויה להיקרא יהודיה, כי אינני שומרת מצוות כמוהם ואינני מוכנה להשית על עצמי רב-גורו שיפרש לי את החיים בנוסחים המקובלים אצל רבני ההתנחלויות. תהום עצומה פעורה בינינו, תהום קשה של עוינות ואי הבנה הדדית. והשם יתברך, אם הוא מתבונן בנו ממרומים, ימטיר על שני הצדדים – על כל עם ישראל – את אותה אש וגופרית עצמה אם לא ייצמדו לתוכנית המקורית ויילכו כולם בחוקותיו. זה הזמן לשכפ"צ: העוינות והקיטוב הגיעו למצב שבו עוד מעט, אם לא ניזהר, תתגשם נבואת הזעם החכמה והמפוכחת של משה.
ואם ניזהר, כדאי להתחיל בהבנה הפשוטה הזאת: איננו אדוני הארץ. ממש לא. ואין בכל החומש, בכל התנ"ך, מקום אחד בו אנו מצטווים לגזול אדמות של הזולת ולהקים עליהם וילה.
- "קורבנות" של בני מוריס הוא ספר עב כרס שרוב קוראיו לא צלחו את כולו, וזה בסדר גמור: יש ספרי עיון שקוראים רק כדי להבין את התיזה, ולפעמים מותר גם לשקדנים ולחרשנים לדלג על כמה דוגמאות ולא להפנים את הסטטיסטיקה. יסודותיו של הסכסוך הישראלי פלסטיני הם אתניים ודתיים, כלכליים ופוליטיים, ומתחת לכל אלה עומד המכשול האמיתי: למי שייכות אדמות המריבה בארץ הטובה, ולמי צריך להחזיר מה כדי שיהיה פה קצת שקט. הספר ראה אור בהוצאת עם עובד.