ֿרועה ערבי מחפש גדי / יהודה עמיחי
רועה ערבי מחפש גדי בהר ציון,
ובהר ממול אני מחפש את בני הקטן.
רועה ערבי ואב יהודי
בכשלונם הזמני.
קולות שנינו נפגשים מעל
לבריכת השולטן בעמק באמצע.
שנינו רוצים שלא יכנסו
הבן והגדי לתוך תהליך
המכונה הנוראה של חד גדיא.
אחר כך מצאנו אותם בין השיחים,
וקולותינו חזרו אלינו ובכו וצחקו בפנים.
החיפושים אחר גדי או אחר בן
היו תמיד
התחלת דת חדשה בהרים האלה.
**************
רק לפני כמה ימים היינו עמוק עמוק בתוך שבר. ישבנו בתוך החורבן, בכינו על שבר בת עמי, על בנינו ובנותינו שהוגלו ונרצחו, על אמהות שנאלצו לעשות דברים נוראיים על מנת לשרוד. וכל זה למה? בגלל חוסר היכולת שלנו למגר את שנאת החינם, הקנאות, הגזענות והכיעור מליבנו. מכיוון שמנהיגנו היו מבושמי כוח ולא היו מוכנים להקשיב לנביאים שבשער שזועקים את כאב העשוקים והעניים. כי היו מי שהעדיפו לשרוף את מצבורי המזון מאשר להציל את תושבי ירושלים. משחקי כבוד ואגו, הפחד להתערב וגישת "תמות נפשי עם פלשתים" שלטה ביותר מדי קבוצות בקרב העם.
איך אפשר לקום בכלל אחרי שבר כזה? והנה אנחנו בכל שנה עושים זאת. נותנים יד אחת לשנייה וקמים. ההפטרה של שבת נחמו כמו מזמינה או פוקדת עלינו: נחמו נחמו עמי.
זה הזמן. בכיתם מספיק. כאבתם מספיק. אך כל מי שאי פעם שהה במחיצתו של אדם שסבל מדיכאון יודע כמה קשה לקום. גם כשכל הידיים מושטות, גם כשהאדם רוצה זאת יותר מכל. פשוט אי אפשר.
את הפטרת נחמו אנחנו פותחים בישעיהו מ', פסוק 1: נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם׃
אך אם נקרא אחורה כמה פסוקים ונתעלם לרגע מהחלוקה לפרקים (שבכל מקרה הינה חלוקה נוצרית וזרה לפרשנות היהודית) נגלה דבר מעניין: נבואת הנחמה אינה מופיעה בריק. היא אינה תלושה מהחיים ומהמציאות הפוליטית של ישעיהו. רגע לפני שישעיהו מבקש לנחם אותנו, אנו עדים לרגע ענק מחזקיהו המלך:
וַיֹּ֤אמֶר חִזְקִיָּ֙הוּ֙ אֶֽל־יְשַׁעְיָ֔הוּ ט֥וֹב דְּבַר־ה' אֲשֶׁ֣ר דִּבַּ֑רְתָּ וַיֹּ֕אמֶר כִּ֥י יִהְיֶ֛ה שָׁל֥וֹם וֶאֱמֶ֖ת בְּיָמָֽי׃ (ישעיהו ל"ט, 8)
ישעיהו מנבא נבואת נחמה אדירה, רק אחרי שחזקיהו מקבל את דבריו, רואה את האמת שלו ומכיר בעזרה של ישעיהו להבין את דבר אלוהים.
נבואת הנחמה היא עוצמתית אף יותר כי היא מנהלת דו שיח עם הכוח הפוליטי שיכול לשנות את המציאות.
ישעיהו יכול לנבא כך מכיוון שהוא מרגיש שהוא שינה את המציאות סביבו. הוא מזמין אותנו לעבור תהליך רוחני ורגשי:
תחילה, לעמול עד אשר נמצא שותפים ומנהיגים אמיצים שמוכנים להקשיב לקול האמת והשלום, שמוכנים לעשות כל מה שצריך כדי לחיות בעידן של אמת ושלום. זוהי עבודה קשה, כמעט בלתי אפשרית לפעמים. אך לא ניתן בלעדיה. אין שינוי חברתי ללא שינוי פוליטי.
ישעיהו קורא לנו: דַּבְּר֞וּ עַל־לֵ֤ב יְרֽוּשָׁלִַ֙ם֙ וְקִרְא֣וּ אֵלֶ֔יהָ
הדרך הטובה ביותר לקום מהשבר, הוא לא להתעסק בעצמנו. אלא לפנות לאחר ולסייע לו או לה. רק אז יהיה העקוב למישור והרכסים לבקעה, כמאמר הנביא.
ואז אולי, אולי… אחרי שנעזור אחד לשני לקום מהשברים, לקום מהחורבן נעלה אל ההר ונצעק: עַ֣ל הַר־גָּבֹ֤הַ עֲלִי־לָךְ֙ מְבַשֶּׂ֣רֶת צִיּ֔וֹן הָרִ֤ימִי בַכֹּ֙חַ֙ קוֹלֵ֔ךְ מְבַשֶּׂ֖רֶת יְרוּשָׁלִָ֑ם הָרִ֙ימִי֙ אַל־תִּירָ֔אִי אִמְרִי֙ לְעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה הִנֵּ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם (ישעיהו מ, 9)
נדמה שהנביא יהודה עמיחי מתכתב עם הנביא ישעיהו ומציע נבואה לימינו אנו:
שנינו רוצים שלא יכנסו
הבן והגדי לתוך תהליך
המכונה הנוראה של חד גדיא.
אחר כך מצאנו אותם בין השיחים,
וקולותינו חזרו אלינו ובכו וצחקו בפנים.
האבל הוא חלק בלתי נפרד מחיינו. גם השבר והחורבן. יש שיאמרו שזהו חלק הכרחי מחיינו. לולא היינו יכולים להתאבל, הרי שלא היינו יכולים לשמוח. מדרש איכה זוטא מסביר לנו מדוע עלינו להתאבל, דווקא כדי לשמוח:
עתיד הקב"ה להפוך תשעה באב לשמחה, שנאמר כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים (זכריה ח' י"ט), ולבנות את ירושלם הוא בעצמו ולקבץ גליות ישראל לתוכה, שנאמר בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס (תהלים קמ"ז ב'). א"ר יוחנן כל המתאבל על ירושלם זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה (ישעיה ס"ו י'), וכל אשר אינו מתאבל עליה אינו רואה בשמחתה. מדרש זוטא – איכה א כ"ח
מי ייתן ונוכל לסייע לעצמנו, לאחרים ולכל עם ישראל להפות אבל לשמחה, יגון ליום טוב. שנעבור מימי האבל לימי האהבה. שנראה בשמחתנו ובשמחת אוהבינו ובשמחת אזרחי ישראל והעולם.
שבת שלום