אבל אם אתם הולכים ברגל באותו נוף בדיוק, כנראה שהבחירות שלכם תהיינה שונות: ייתכן שתעדיפו דווקא את השבילים העוקפים את ההר ולא את אלה שעולים לפסגתו ויורדים במורדותיו התלולים. כך, אגב, בוחרת עז ההרים – המפלסת לה 'שביל עיזים' שמצטיין בשיפועים נוחים, החוצים את שיפולי ההר ולאו דווקא ממריאים לגבהיו. הדרך הנוחה במדבר היא דרך ללא מהמורות וחילופי גובה קיצוניים, דרך רחבה וישרה עד כמה שאפשר: דרך המלך.
גם הפתגם בערבית-עיראקית שאומר: "אֶמשי שָהר' ולה תעבר נהר' ", שפירושו: 'תלך חודש ימים ואל תעבור נהר', מלמד אותנו שיעור דומה: לך בדרך הפשוטה והכבושה, גם היא ארוכה יותר.
נבואת הנחמה של ישעיהו בפרק מ' מייחלת גם היא לדרך כזו: "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ" (ישעיהו מ' 3).
הפרשנים מזדרזים להבין את דברי הנחמה של הנביא על דרך המשל, כמו מצודת דוד הרואה ב'עָקֹב' עניין עקום, כמו ב'עָקֹב הַלֵּב' בירמיהו י"ז, ואת ה'מישור' 'מלשון ישר ושווה'. המלבי"ם מצטרף לפרשנות זו, ומציע, על-פי יהושע ח', שהֶעָקֹב הוא מעניין מאַרב, כלומר, ניסיון להזיק למישהו בדרך עקיפה, ומקיש מכאן שהֶעָקֹב נאמר על מי 'שיסובב את חברו בעצה או בפועל [=מעשה] על-ידי ערמה.'
נבואת הנחמה המרהיבה של ישעיהו, בהפטרה לשבת הראשונה משבתות הנחמה, שעל שמה נקראת השבת שבת נחמו, היא שירת שבח לפשטות: כשבחרנו במה שעולה בקנה אחד עם אמונתנו, בדרך הישר, ההליכה נעשית פשוטה יותר, או כמילות הפתגם ממקור רומני ששמעתי לאחרונה: האמת היא הכרית הנוחה ביותר לשים עליה את הראש.
אבל מסתבר שלא תמיד פשוט לראות את האמת, פשוטה ככל שתהיה. לפעמים צריך לעלות על הר גבוה כדי לראות את המסע שלנו במבט רחב, פתוח, שפורש בפנינו מניפה רחבה ככל האפשר של אפשרויות, של פְּתחים ונתיבים. מכאן אנו מגיעים להמשך הנבואה, המזמינה אותנו דווקא לעלות על הר גבוה – עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן (ישעיהו א' 9).
על מנת לראות את הדרך במלואה, להבין לאן פנינו, אנחנו נדרשים לקבוע לעצמנו נקודות בזמן שמזמינות אותנו להתבונן במבט-על, מנקודת התצפית הנמצאת במעלה ההר, ממנה נפרש מולנו הנוף במלואו. מנקודה זו אנו צופים על מסע חיינו ומגלים או מזכירים לעצמנו את היעד והייעוד, את הבחירה ואת המשמעות.
אותו מבט-על מראש ההר מציע אלוהים למשה המתחנן לבוא אל הארץ בפרשת ואתחנן: "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ," (דברים ג' 27), ורש"י מוצא כאן קורטוב של נחמה, כאילו לוּ היית עובר את הירדן כבקשתך, לא היתה לך אפשרות לראות את הארץ כולה: 'אתה ביקשת ממני: ואראה את הארץ הטובה, אני מראה לך את כּוּלה'.
לעיתים המראֶה שנגלה אלינו מראש ההר הוא פרטי – אמת שמאירה לנו את המשך הדרך. אבל לפעמים זוהי אמת גדולה יותר, שראוי להכריז עליה ולקרוא אותה בקול – לעצמנו, לסובבים אותנו, לעיתים לציבור הרחב יותר שבתוכו אנחנו חיים, ואז ההזמנה היא נועזת יותר: הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָם, הָרִימִי אַל תִּירָאִי (שם).
אני ערה למאמץ הפרשני שמייחס את לשון הנקבה של הנבואה ל'עדת נביאים' או ל'ציון' ו'ירושלים' שבהיותן ערים הן מצדיקות פנייה בלשון נקבה. בהרף עין אני מבקשת לחלוף גם על פני ניסיונות מקוממים יותר, של תרגום יונתן, שמתייחס ל'נביאים המבשרים לציון' ומתעלם מלשון הנקבה, או לרש"י ההולך בעקבות התרגום אך מוסיף הערת אגב משלו: 'נבייא דמבשרין לציון, ובמקום אחר הוא אומר: 'רגלי מבשר' (בפסוק 22): זכו – קל כזכר, לא זכו – תש כנקבה, ומאחֵר פעמיו עד הקץ.'
התרגום שאני מבקשת להציע מחבר את הקריאה למבשרת ירושלים להרים קולה לנבואת הפורענות שקראנו שבוע קודם, ובכך מגשר בין פרקי הפתיחה של ישעיהו בֶן אָמוֹץ, לישעיהו השני, שעל פי חוקרים מתחיל בפרק מ'. בנבואת הפורענות הקשה שבה פותח ישעיהו הוא מתאר את גורלה של 'בת ציון': וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה.
בַּת צִיּוֹן שמניחה לשקר, לשחיתות ולאִלמוּת לשלוט בה בלי לזעוק, להתקומם, להתנער, נותרת עזובה ונטושה 'כְּסֻכָּה בְכָרֶם', ויותר מכך: מובסת וחסרת תקווה 'כְּעִיר נְצוּרָה'. אבל כאשר מדברים על לבה ומאפשרים לה לזעוק ולהרים קול, נופלות חומות השתיקה והיא עשויה להפוך לאשת בשֺורה. בת ציון של ישעיהו בן אמוץ בפרק א' היא אישה פגועה ומוכה, ש- 'אין בה מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ' (ישעיהו א' 6). ההבדל בינה לבין 'מבשרת ציון' של פרק מ' הוא האפשרות להשמיע קול – לזעוק על העוול, להתקומם על הפגיעה, למחות על קשר השתיקה. לשם כך צריך 'לדבר עַל לִבָּה' ולהבטיח לה שנקשיב לזעקתה, שנאמין לה, שנעמוד לצדה ככל יכולתנו, שנגיד לה שוב ושוב: הָרִימִי [קוֹלֵךְ] אַל תִּירָאִי. אחותנו את.
שבת שלום