אהבה זו היא, לדעת הרמב"ם, אהבה טוטאלית, כגבר המאוהב באישה ואינו יכול לחשוב על שום דבר אחר מלבדה "כאילו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה, והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו, בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק י', הלכה ג').
הרמב"ם משווה כאן את אהבת האל לאהבת גבר לאישה, ואילו ר' בחיי אבן פקודה מדגיש כי המדובר באהבה טהורה, שאין בה תאוות הגוף. אפשר להקשות על דבריהם ולומר, כי כאשר אדם שקוע במושא אהבתו עד כדי כך שמחשבותיו אינן עסוקות אלא במושא אהבה זה, איננו מחשיבים את הדבר להתנהגות "חיובית" או "בריאה". בחיי אומר: הנפש "תפרוש מן העולם ומכל תענוגיו, ותבזה הגופות וכל תאוותם" ואז "יפקחו עיניה…וייגלו לה פני אמיתות בוראה [=את האמת האלוהית]" (חובות הלבבות, שער אהבת ה', פרק א').
זה בוודאי שונה מאהבתם של בני זוג. כך או כך, שני ההוגים דורשים מאיתנו, בעקבות דברי התורה בפרשת "ואתחנן" (פרק ו'), אהבה טוטאלית לאל. אלא שהאל, המצווה עלינו לאהבו באופן טוטאלי, איננו נוהג כך עמנו. דווקא הוא, הדורש מאתנו אהבה ללא סייג ובלא התחשבות בנסיבות, נוהג בנו כאוהב בשר-ודם – אוהב קפריזי, מתוסכל לפעמים, כועס. אוהב ששוכח לפעמים כמה הוא אוהב. הוא מתייחס בחוסר סבלנות ובחוסר אהבה אל משה, המתחנן להיכנס אל הארץ ולו לרגע קט, רק לראותה מקרוב, ואומר לו: "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"; הוא שב ומזכיר לנו שהוא "אל קנא" ולא אל אוהב; ולבסוף – הוא תובע מאתנו שוב להשמיד את גויי הארץ. ובשם מה? בשם אהבתנו אותו.
בדבריו בפרשת "ואתחנן" מדגים לנו האל כי אכן, האהבה, השנאה, הקנאות והקנאה – קרובות-משפחה הן. הסתירות בין הציוויים השונים בפרשה – אלו שמשמעותם אהבה ואלו שמעידים דווקא על קנאות – בעינן עומדות. אבל אולי יש כאן אזהרה או תזכורת בדבר הסכנות שבאהבה ובדבר המניפולאציות שניתן לעשות בה ובשמה.
לאהוב את האל פירושו לשמוע בקולו. לא רק לשמוע מה הוא אומר, אלא גם איך הוא אומר זאת. ולא לשמוע בלבד, אלא גם לתהות על משמעות דבריו, משמעות שלפעמים יש להתאמץ ולחפשה בין השורות, מתחת לפני השטח, כדי שנוכל לאהוב באמת ובתמים.
אולי המהלך צריך להיות הפוך מזה שמציע הרמב"ם – לנסות וללמוד מאהבתנו את האל, משהו על אהבה בין בני זוג, אהבת בשר ודם: לשמוע את הדברים, אבל גם לשמוע את הטון. להבין שלפעמים המשמעות העמוקה נמצאת בפרטים הקטנים, או בין השורות, בחללים שבין המילים, בשתיקה ששני אנשים שותקים יחד.
ולכבוד חג האהבה, ט"ו באב יום השידוכים העתיק שחל השבוע, נזכיר לעצמנו כי האחווה, השלום והרעות, הן-הן המפתח לאהבה עמוקה שתאריך ימים.