וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב…וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן–אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם…אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה (שמות ו ב-ט).
משה מדבר אל העם והם לא שומעים לו. מדוע ? הפסוק מסביר בדיוק למה – מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. ובכל זאת, אני מתעקש לשאול – מדוע בני ישראל לא שמעו אל משה ?
זה מוזר, שהרי בפרשה הקודמת נאמר שכבר האמינו למשה והוא כבר הביא אותות: וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת-כָּל-זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה; וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם. וַיַּאֲמֵן, הָעָם; וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ (שמות ד כט-לא).
מה יש בדיוק בעבודה ובקוצר הרוח שגרמו לעם לא להאמין במשה ? כבר עמד על כך הרמב"ן בפירושו לפסוק השני בפרשה. הרמב"ן אומר, כי את האבות הנהיג אלוהים בדרך הטבע, וגם השכר והעונש שקבלו היה בגדרי הטבע, ולא בדרך של ניסים מסוג שבירת חוקי הטבע. ואילו לישראל אלוהים מתכוון להתגלות בדרך ניסית של שבירת חוקי הטבע. עם ישראל הוא עם של עבדים. תפיסתו של העבד היא שהכל תלוי בבעלים שלו. הכל – כולל השחרור שלו.
כאשר בא אדם ומבטיח לשחרר את העבד, סבור העבד שהדבר נעשה על פי רצון ובהסכמת הבעלים שלו. על כן, בתחילה האמינו בני ישראל שיכול להיות שאלוהים ישפיע על פרעה באמצעות משה, ויגרום לו לשחרר את עם ישראל; אבל כאשר ראו העם שלא קרה דבר ופרעה מכביד את העבודה –התייאשו כי הבינו שאין עוד סיכוי להשתחרר. לכן, נוקט אלוהים בדרך של שבירת חוקי הטבע ואף על פי שפרעה מכביד את לבו ולא נכנע, טוען אלוהים שהוא יכניעו לבסוף. כלומר, אולי אלוהים טוען – אני יכול להוציא אתכם בצורה טבעית, אך כעת אני רוצה להוציא אתכם דווקא בדרך ניסית.
חלק גדול מעניין השעבוד, לבד מהעבודה, הוא הרגשת חוסר הערך המתעוררת אצל העבד . האדם בעבדות מרגיש חסר ערך ומאבד כל שאיפה או ציפייה לעתיד. כל מה שעם ישראל רוצה הוא לצאת מהשעבוד ואין לו שאיפות מעבר לכך. הם רק רצו שהסבל ייפסק. הם ציפו לטיפול בבעיה העכשווית ביותר. כאשר משה מספר להם שאחרי היציאה ממצרים הם ינועו לעבר ארץ טובה הם מתלהבים, אך כאשר נאמר להם – 'ולקחתי אתכם לי לעם' – זה נהיה גדול עליהם. הם נבהלים ומעדיפים לחזור לקטנות, לעבודה, לסבל.
כאשר אנשים שקועים בפרטים – משווים הכל למה שמכירים, מה שניצב קרוב ומול העיניים, ולא מוכנים בשום פנים ואופן לחשוב קצת קדימה, מעבר למה שנראה לעין. אך הפרשה טוענת כי יש ישועה בדרכים רגילות ויש ישועה כמו בפרשות אלה – בדרכים של נס. מי שינסה להסביר לעבד שהוא עומד לצאת ממעמדו הנחות – זה לא תמיד ישכנע. ומסתבר שגם המשעבד לא מאמין. גם פרעה הסתכל כך על הדברים.
פרעה כביכול אומר – אם תשכנעו אותי שיש לכם אלוהים, אאמין. אבל, מי זה האל הזה שאתם מדברים עליו, מדוע שאשמע בקולו? הגאולה של בני ישראל ושל פרעה התבטאה בכך שהם נחשפו לכך שיש משהו מעבר…