פרשת השבוע שלנו, פרשת וארא, נפתחת בהתנגשות כואבת בין חלום למציאות.
ראשיתה בנאום ארוך וסוחף בו מבקש אלוהים ממשה שימסור לבני ישראל שהנה תיכף הוא מגיע לגאול אותם וסופו בדחייה קצרה ומוחלטת של הבשורה ככתוב : "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה:". (שמות ו' 9)
פרשנויות שונות ניתנו להפניית העורף הקולקטיבית הזו של בני ישראל לשמע הבשורה שאמורה הייתה, על פניו, לרומם את רוחם ולהעניק להם תקווה. חלקם, דוגמת זו שב"מכילתא דרבי ישמעאל" בחרו להאשים את הקורבן, וטענו שלבני ישראל היה קשה להיפרד מהעבודה הזרה שאימצו במצרים ולכן התעלמו ממשה. למרבה השמחה, מרבית הפרשנים הכירו בעובדה הפשוטה שאדם ששקוע בהישרדות בהווה אין דעתו פנויה לשמוע סיפורים על העתיד. מרוממים ככל שיהיו, הבטחותיו של משה, שבשלב הזה גם היו נטולות כל כיסוי, לא היה בהם די כדי לשלוף את נפש העם מהבוץ, הטיט והסבל שבהם הם התבוססו. כלואים בין הפירמידות של פרעה לבין פירמידת הצרכים של אברהם מאסלו,(תיאוריה העוסקת במדרג הצרכים של האדם בחייו.) עיקר עיסוקם של בני ישראל לא היה בגאולה או בתקווה אלה בשאלות של קיום בסיסי: איך משיגים אוכל היום? איך חובשים חתכי צליפת שוט? עם מה רוקחים תרופה לילד שקודח מחום בבית? עם כל הכבוד למשה וסיפוריו על אלוהים היו לבני ישראל בעיות דחופות יותר להתעסק איתם כרגע בהרבה.
וזו, אולי יותר מהכל, התוצאה הבלתי נמנעת והטרגית של העבדות עליה מצביעים פרשנים רבים דוגמת "שפת אמת" ועוד : חוסר האונים הנרכש; האמונה בחוסר התוחלת של האמונה שנספג בנפש האדם המדוכא עד שהוא הופך להוויותיו ממש; ההפיכה של העבדות הפיזית לעבדות נפשית ואישיותית, הגורסת שאי אפשר ואין טעם אפילו לנסות ולשנות את הגורל.
את המצב הפיזי והתודעתי הזה, מבקשת התורה בכלל, ואלוהים בפרט, לשנות מן היסוד.
כידוע כבר בתיאור הבריאה בבראשית מכריזה התורה בקול תרועה רמה שבני האדם כולם ללא הבדל דת גזע או מין, נולדו בצלם. ומתוקף היותם ברואים בצלם זכאים כל בני האדם, באשר הם, להיות חופשיים. לצד הדרישה להאמין באלוהים ואחדותו, זהו אולי המסר החשוב ביותר של התורה העובר לכל אורכה כחוט השני. המצב שבו בני אדם, כיחידים או כחברה, חיים בתוך מבנה חברתי- פוליטי בו מתוקף מעמדם, מינם, השתייכותם הלאומית, הדתית או הפוליטית, אין להם את הזכות, הרשות, והיכולת להרים את ראשם, לקחת אחריות על חייהם, גורלם וחירותם ולבטא ולממש את הפוטנציאל האלוהי הגלום בהם, יהיה אשר יהיה, הוא פסול לחלוטין ודורש תיקון מיידי.
משה, אולי האקטיביסט החברתי הראשון בעולם, יודע זאת, ומקדיש את חייו לשנות את גורלו של עם שהאמין שאין לו את זכות לחלום. דרכו היא לא דרך קלה אך למרות חוסר האמון והעניין של העם, משה מתעקש, ממשיך, ובסופו של דבר גם מצליח. אך הצלחתו העיקרית היא לא פיזית – אלה תודעתית. זה לוקח אומנם זמן אך בסופו של דבר משה מחלץ את בני ישראל לא רק ממצרים הגיאוגרפית אלה גם ובעיקר ממצרים הרוחנית , משנה את תפיסת העצמי של העם מזו של עבד שלא יכול אפילו לדמיין את מושג החופש, לזו של עם שמאמין שאפשר ומגיע לו לבנות לעצמו בית, מעם ש לא פנוי לשמוע את קול אלוהים, לעם שמצליח להתרומם מעפר ומקים בקרבו משכן לאלוהים .
וזו אולי גדולתו הגדולה ביותר של משה כמנהיג, ותרומתו לנו.
***
הימים העוטפים אותנו בשנים האחרונות לא פשוטים, וזה דבר ידוע.
קורונה. מהפכה משפטית.השביעי באוקטובר. המלחמה בעזה, לבנון, איראן. מתים. חטופים. פצועים. הלומי קרב. ושוב ניסיון להפיכה משפטית והסיפור עוד לא נגמר.
אין פלא איפה שלרבים מאתנו קצרה הרוח.
אין פלא שרבים מאתנו כבר חדלו להאמין שהשינוי אפשרי.
אין פלא שרבים מאתנו יושבים שפופים בתחתית הפירמידה.
אין פלא שרבים מאתנו לא מצליחים לדמיין עוד עולם אחר, עתיד אחר, אופק אחר.
יש גבול הרי לכמות המתח, אי הוודאות וכוחות ההישרדות והמאבק שיכולים אדם ואומה לגייס.
אך המקומות האלה של שפלות הרוח, כהות חושים ואובדן האמונה הם בדיוק המקומות שאליהם [מלאו את החסר] רוצה/ רוצים להוביל אותנו. הם בדיוק המקומות שבהם הכח המשחית פורח ומשגשג.
הטיט בו אנו עלולים לשוקע הוא חומר הגלם שממנו נבנים אימפריות של ניצול.
לכן אם חפצי חיים אנחנו, אין לנו את הפריבילגיה לשקוע.
כיחידים, כהמון, כעם; כהורים, מחנכים, רבות ורבנים; כאנשי רוח, כאקטיביסטים חברתיים, כמובילי דעת קהל, עלינו כולנו להרים את הראש מעל המשבר, לחפש את קו האופק ולהאמין.
עלינו להפוך את משה ופועלו למופת של כח רצון, אמונה ועקשנות, לדוגמא של מים השוחקים לא במכה או בצעקה אלה אט אט בהתמדה סיזיפית את הסלע.
במקום להיכנע לקוצר הרוח, בוא נקצור רוח. נזרע סופה של שינוי, שבירת שלשלאות, ואמונה ואהבת באדם.
נעשה זאת בשירה, בשמחה, באמונה , עם שרירים כואבים, גרון ניחר ונפש עייפה, בוא נרים את הראש, בוא נמשיך להיאבק , בוא נמשיך להאמין. בוא לא נתן לייאוש מקום בקרבנו.
ושימו לב אל הנשמה.
שבת שלום