מכניסים תפוח גדול ועסיסי לתוך קופסה שבה יש חור קטן. כשידו רפויה יכול הקוף להכניסה בקלות לתוך הקופסה וגם להוציאה ללא קושי. הקוף מכניס את ידו לקופסה כמצופה, אוחז בתפוח המפתה ומפנטז לו – כמה מענג יהיה עסיסו של התפוח. אך כאשר הקוף מנסה להוציא את היד הדבֵקה בתפוח הוא מגלה שהיד האוחזת אינה יכולה לעבור עם התפוח דרך הפתח הצר. הקוף יכול, כמובן, להרפות מן התפוח ולחלץ את ידו, אך הוא אינו מוכן להניח לשללו, וכך הוא נותר כבול למלכודת.
כמו הקוף גם פרעה מסרב להניח לבני-ישראל לצאת לחופשי. שוב ושוב הוא נדרש לשחרר, ואף חוטף מכות, אך הוא אינו מרפה. מדוע פרעה איתן בסירובו? בעניין הקוף נראה, לכאורה, כי אין כל הסבר רציונלי להמשך ההתעקשות להחזיק בתפוח. ומה באשר לפרעה? האם שיקוליו של פרעה להמשיך ולשלול חירותו של עם אחר היו רציונליים? ייתכן ופרעה רצה לשמר את כוח העבודה הזול של בני ישראל, המיומנים בכל עבודות הבנייה ואינם מקבלים אפילו שכר מינימום? אך מנגד, פרעה הבין את הסכנה שבהמשך השליטה על ודיכויו של עם משועבד הצמא לחופש. כבר בתחילת ספר שמות מקיים פרעה הערכת מצב ביטחונית. הוא חושש מהתעצמות כוחם של בני ישראל, "וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ (שמות א). פרעה מודע לסכנה הדמוגרפית שמציב עם ישראל הגדל והולך, ועלול להפוך את מצריים לממלכה דו-לאומית. כאשר לשיקול הלאומי-ביטחוני מצטרפות גם עשר מכות מכאיבות, נראה שזה פשוט לא הגיוני להמשיך ולשלוט בבני ישראל. ואף על פי כן פרעה מתעקש להיות לכאורה "לא-רציונלי" ולדבוק בעמדתו. ולא זו בלבד שאינו מרפה מן הלחץ. הוא מכביד את עולו ומצר עוד את צעדיו של עם העבדים….
לעיתים אנחנו טועים לחשוב שרציונאליות היא אמת מידה אובייקטיבית (זו שלנו-כמובן), ומתאכזבים לגלות שיש נקודות מבט רציונאליות אחרות, ואין "רציונאליות" אחת לכולם. כך, שונה "הרציונאליות" של האזרח הבורגני בניו-יורק מן "הרציונאליות" של לוחם ג'יהאד באפגניסטן. לשניהם הגיון רציונאלי שמבוסס על הנחות יסוד ומטרות שונות – זה מניח את החיים הטובים והפרודוקטיביות כערך עליון, וזה חולם על שבעים בתולות…
הטענה לעיל מחייבת אותנו לחשוב מחדש על הקוף הנאחז בתפוח. האם הוא לגמרי בלתי רציונלי? ייתכן שבאורח מאד רציונאלי, לשיטתו, חושב הקוף שחייו לא יהיו חיים שראוי לחיותם אם ישא בקרבו את חרפת ההתנתקות מהתפוח שתחשב בעיניו כבגידה בשליחותו; מבחינתו, הודאה בכישלונו האישי, אם ייסוג לאחור, תהא בלתי נסבלת ובלתי נסלחת, ועל כן רציונאלי, מבחינתו של הקוף, לשלם בחייו, ובלבד שיוותר אחוּז בתפוח.
אפשר שמתיאור מחשבתו הרציונאלית של הקוף אפשר ללמוד גם על קו החשיבה הרציונאלי של פרעה. ייתכן שפרעה כבר הבין שכל העולם מתקומם נגד המשך שעבודם של בני-ישראל, שכן פרעה חש על בשרו את מתקפת איגוד הצפרדעים שחבַר למועצת הכינים יחד עם הארבה ושאר מחלות ומכות; כולם התאגדו לעשות יד-אחת נגדו כדי להניאו מהמשך השליטה בעם הזר השוכן בקרבו. פרעה הבין שהקרב כבר הוכרע, אך כמו אצל הקוף, המערכה האמיתית איננה עוד על התפוח או על ניצול כוח העבודה הזול. המערכה היא על התודעה, על האתוס שייחרט על דפי ההיסטוריה, על מילוי צו האל, כפי שפרעה מפרשו. האם ייזכר פרעה כמלך רך-לבב ששיקולי הישרדות ירודים הדריכו אותו לשחרר את עם העבדים, או שיזכר כלוחם קשה-לב שלא הסכים להתפשר על עקרונותיו, ונותר להאבק כנגד כל הסיכויים, ומת מות גיבורים, אי שם במצולות הים? פרעה בחר באפשרות השניה…
מן הראוי להדגיש הבדל קטן בין הקוף לבין פרעה: בעיקשותו העקרונית הקוף גוזר על עצמו אבדון, ואילו , החפץ למות מות גיבורים, גורר איתו צבא שלם למצולות….
ובאשר לאלוהים בסיפור: ראוי להעיר שכל מחזיק בעמדה "עקרונית" גורס שהוא מקיים את צו האל (או המצפון). ואכן, במובן מסוים גם פרעה לא יוצא מן הכלל, ומקיים את הצו האלוהי- להתעקש ואחר כך… לחטוף!
בכל אחד מאיתנו קיים פרעה קטן שאינו מאפשר לנו להרפות גם מדבר הגורם רע לנו אך גם לזולתנו. בכל אחד מאיתנו קיים פרעה קטן שמתוך יהירות ו/או פחד, משבש לנו משהו בשכל הישר, הפשוט, ההישרדותי שצריך היה לומר לנו מתי כדאי כבר להניח לַדבר ולזרום הלאה.
המכילתא דרבי שמעון מסכמת את הדברים: "…משל למה הדבר דומה: לאחד שאמר לעבדו "צא והבא לי דג מן השוק". יצא והביא לו דג מן השוק – מבְאִיש, אמר לו [האדון לעבד] "בגזירה! או תאכל הדג, או תלקה מאה מכות, או תתן לי מאה מנה". אמר לו [העבד] "הריני אוכל". התחיל לאכול, לא הספיק לגמור עד שאמר, "הריני לוקה". לקה ששים. לא הספיק לגמור עד שאמר "הריני נותן מאה מנה". נמצא אוכל את הדג ולוקה ונותן מאה מנה. כך נעשה למצרים לקו ושילחו וניטל ממונם."
…..וכל אנלוגיה לכאן ועכשיו תעשה על אחריותם של הקוראים בלבד…. שבת שלום