וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: (שמות ו',ג)
אל בשם "אל שדי", ככל שאני מתחברת לשם הזה, אינו יכול להוביל עם לחירות, אלא אם יגמל העם מהשדיים המניקים, מהחיבור אל האל. כדי להגיע לחידוש ולדיאלוג בוגר נדרשת ידיעת השם המפורש. האל שינה את שמו של אברם לאברהם, ושל יעקב לישראל. כעת הוא משנה את הדרך בה הוא רוצה שמשה יכיר אותו.
כדי להבין את הסמליות של המעבר לשם המפורש, מפרש המדרש את סמליות השם י.ה.ו.ה . כנגד "אלוהים."
בפרפראזה על המדרש: משה מתריס וגוער באל ואומר "למה הבאת עוול לעם הזה? אתה מתמהמה בזמן שרבים סובלים ומתים? כאשר תבוא הגאולה, יהיה מאוחר מדי בעבורם. השם "אלוהים", המייצג את תכונת הדין, רוצה להכות את משה בתגובה להתרסתו. אך תכונת הרחמים מדברת ומצילה אותו – "אני השם המפורש" – כי משה ריחם על העם הסובל, ורחמים אלה הם מתכונותיו של האל. (שמות רבה (מהד' שנאן) פרשה ו)
זאת הפעם האחרונה בה השם "אלוהים" (דין) מופיע בנאום ה' למשה. מעכשיו והלאה יש מפגש פנים אל פנים. ישנה התפתחות של יחס אישי בין משה לבין האל, שימוש בשם האינטימי, המפורש. משה מאפשר זאת בזכות החמלה שסבל העם עורר בו ומביא אותו למודעות ללחץ ולבכי של העני. מי קורא את מי לסדר, מי דורש רחמים ממי? משה פוגש את האל בגובה העינים, עוד בטרם עלייתו להר! זה השוויון וזו הבגרות אשר מאפשרים למשה להגיע לחרות, ומכאן ליכולתו להוציא את עמו לחרות.
מסיפורו של המגיד מזלוטשוב, המובא ע"י בובר, אפשר ללמוד על הקשר בין מידות הרחמים והדין, לבין החידוש והמעשה הרבני שלנו:
אחד מחסידיו של המגיד מזלוטשוב שאל את רבו: "נאמר בספר תנא דבי אליהו:'לפיכך היו אומרים כל אחד ואחד מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב?' מה כוונת הדברים? כלום אין זו העזה שאדם רואה את עצמו מסוגל לעשות כמעשה האבות?"
השיב הרבי: כשם שהאבות יסדו עבודה חדשה, איש איש לפי סגולתו, האחד יסד את עבודת האהבה, השני את עבודת הגבורה, והשלישי את עבודת התפארת, כך חייבים גם אנו, איש לפי תכונתו ויכלתו, לחדש דבר לאור התורה והעבודה, ולעשות בחינת תעשה ולא מן העשוי" (מרטין בובר, אור הגנוז, סיפורי חסידים, עמ' 147).
הגלוי של השם החדש של האל מביא לדיאלוג חדש וחידוש במעשה עבודת האל.
המכות בחברה שלנו ידועות לנו היטב. מלחמה וחוסר סובלנות הן רק ההתחלה. אנו יודעים שילדים מוכים, מכים יותר מילדים אחרים. מכות מולידות יחס אלים ומעוררת שנאה ורגש הנקמנות.
הפרשה שלנו מציעה חידוש ביחס למלה "ולקחתי": לקחתי אתכם אל תוך יחס חדש ומיוחד, מעתה תדעו את שמי במפורש, את תכונת הרחמים ולא רק את הדין. אתם בוגרים יותר עכשיו. בחברה המודרנית האיום של דין אינו פועל עוד כדי למנוע את הרע.
לכן, ברוח סיפורו של המגיד המאתגר אותנו לחדש את עבודתנו, במקום 7 מכות המופיעות בפרשה, אציע 7 ברכות אשר יגלמו את הקשר המיוחד והמחודש אל אלוהים בארץ ישראל, בין עם ישראל לבין אלוהי ישראל בקול המתקדם שלנו, הלומד לא לגמגם: אולי מאבק על קיום המחייב דווקא ברכות ולא רק מכות.
ברכות שאנו יכולים להוציא, להציל, לגאול, לקחת, ולהביא הן:
להוציא: ברכה לגילוי שוויון בפולחן היהודי, לא להוציא בנות ונשים מן הכלל.
לקחת: ברכה להכרת פני היהדות גם בתרבות ישראל לחילוניים.
לקחת: ברכה לחידוש בתפילה וטקס.
להציל: ברכה לקבלת פני השלום והצדק החברתי.
לגאול: ברכה לדיאלוג פנים אל פנים עם דתות אחרות וזרמים אחרים.
לגאול: ברכה לקבלת השונה והאחר.
והברכה האחרונה – אני מזמינה אתכם להציע ולמלא את החסר.
שילובם של הדין-הצדק והרחמים מביאים להכרות קרובה עם האל, ובתכונות האלה בנו.
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים:
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה': (הושע ב', כא-כב)
כיצד יודעים את ה' ואת שמו?
במפגש פנים אל פנים. כאשר גם האל וגם בני האדם משנים את תודעתם ואינם מקשים את ליבם אל מול בכי. ורק אז אפשר להגשים את הפסוק הבא מיד לפני "וארשתיך לי": וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח: (הושע ב').