בחודשים האחרונים המילים איבדו ממשמעותן, או קיבלו משמעות אחרת. אי אפשר להשתמש במילים הרגילות כדי לענות על שאלות פשוטות כמו "מה שלומך"? מילים שהתרגלנו לומר נשמעות זרות ושורות משירים מקבלות משמעות אחרת ועמוקה. נדמה שכולנו מתקשים בדיבור, במציאת המילים המדויקות, במתן משמעות מילולית לבליל של רגשות, כאבים ותקוות. כולנו כבדי פה וכבדי לשון.
בפרשה שלנו משה מתאר את עצמו כ"ערל שפתיים" ופרשה הקודמת כ"כבד פה וכבד לשון" – מה משמעות הדבר?
הבה נתבונן על ארבע פרשנויות שונות:
רש"י בפירושו על שמות ד' 10, מסביר בפשטות כי מדובר במום פיזי – משה מגמגם, ככל הנראה מום מלידה. זהו מצב שאינו ניתן לשינוי ולכן משה צריך להיעזר באחיו כדי שידבר עבורו.
מדרש שמות רבה (שמות רבה על שמות א' כ"ו), שחלקנו זוכרים מהגן, מספר על כך שמשה התינוק היה נתון במצב מסכן חיים – החרטומים אמרו לפרעה כי משה יירש אותו, ובכך העמידו את חייו בסכנה. חרטומי מצרים בחנו את משה התינוק – האם יכניס לפיו זהב או גחלת בוערת ובהתערבות שמיימית משה נוטל את הגחלת, מכניסה לפיו והכוויה פוגעת ביכולת שלו לדבר. מעניין לציין כי בימינו מתייחסים פעמים רבות לגמגום כקשור למתח נפשי בילדות, ולאו דווקא לפגיעה פיזית.
המכילתא דרשב"י מביא מדרש מפתיע. המדרש מבין את כבדות הפה והלשון כחוסר יכולת להגיב לטענות של פרעה: "לא מאחר ששיעבדו בהן מאתים ועשר שנים, עכשיו יאמר לי פרעה: מי שֶׁעָבְדוֹ עָבָד עשר שנים ולא מיחה בו כל בריה, יבוא אחר ויוציאו מתחת ידו? או מי שעבד הכרם עשר שנים ולא מיחה בו כל בריה, יבוא אחר ויוציאו מתחת ידו? ריבונו של עולם, כבדים ומכובדים דברים הללו שאתה אומר לי: "כי כבד פה וכבד לשון אנכי". (מכילתא דרשב"י פרק ו.) על פי מדרש זה, בני ישראל לא מחו או התקוממו כנגד שעבודם שנים ארוכות, ובכך כביכול הצדיקו זאת. משה מרגיש שאם פרעה יטען זאת – לא יהיה לו מענה ראוי. להיות כבד פה וכבד לשון הוא להרגיש חוסר אונים אל מול טענות המוטחות בך.
לבסוף, מדרש חזקוני טוען כי מדובר במיומנות לשונית: משה ברח למדין ולא דיבר מצרית שנים רבות. השפה אינה שגורה בפיו, והוא אינו מדבר בה ברהיטות. לכן הוא חושש לשבר עם מלך המצפה לדיבור רשמי, רהוט ומכובד. כבד פה לפי פירוש זה, הוא אדם המתקשה לשוחח בשפה שאותה זנח לשנים רבות.
ארבע פרשנויות נתנו לנו לכבדות הפה של משה – מום מלידה, טראומה בעקבות אירוע מסכן חיים, חוסר יכולת לטעון טענות או חוסר שימוש בשפה. כל אחת מהן יכולה להתחבר לחוויית החיים שלנו – האם איננו מסוגלים למצוא מילים כי משהו פגום בנו? האם המילים נעדרות מפינו בשל הטראומה הגדולה? האם אנו מרגישים שהעולם איננו מסוגל לשמוע את הטיעונים שלנו? האם ישנה שפה ששכחנו לדבר כבר שנים ארוכות?
תהא הסיבה אשר תהיה, משה רבנו מתרפא מכבדות פיו ולשונו. עוד כמה חומשים, לקראת הכניסה לארץ, הוא ינאם את נאום חייו בספר דברים בשטף וברהיטות, ללא זכר לכבדות הפה והלשון.
הלוואי וגם אנחנו נזכה לצאת "ממצרים" ולדבר מחדש בשפה רהוטה שמתגברת על פגמים וטראומות, שמצליחה לטעון טענות של צדק וחשוב מכל – שלומדת מחדש לשוחח בשפה נשכחת של אחריות, של אחווה עמוקה, של ריפוי ושל תקווה.
שבת שלום