לא בכדי משכו דברים אלה של אלוהים אל משה את תשומת לבם של פרשנים וחוקרים רבים. מתמצה בהם גרעינה של מערכת היחסים בין האל לעמו במקרא. הם קוראים לנו, הניגשים לפרשת "וארא", לשאול את עצמנו, מה משמעותה של מערכת יחסים זו בשבילנו.
נפתח בהקשר הסיפורי, כפי שהוא מובא בפנינו. אנו עומדים לאחר מעמד הסנה ב"הר האלוהים חורב", ולאחר שמשה שב מגלות מדיין אל אחיו במצרים. הוא כבר נקט בצעד הראשון במאבק על שחרור עמו מעול העבדות. רגע ראשון זה נראה היה מבטיח. נתבדה החשש שהעם לא יביע אמון בשליחותו של משה. משה ואהרן אספו את זקני ישראל והביאו בפניהם את בשורת השחרור. הם לא נזקקו לאותות שהאל צייד בהם את שליחו. "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שם ד, לא). מצוידים באמון גורף זה העזו האחים להתייצב בפני פרעה ולתבוע "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שם ה, א).
ברגע זה החלו הדברים להשתבש. פרעה הגיב בתקיפות רבה, ביטל במחי יד את סמכות האל הנגלה בחורב לצוות עליו, ושילח בבוז את שליחיו. תגובתו המעשית היחידה הייתה החמרת תנאי עבודת-הפרך. התוצאה קשה ביותר. העם לא עמד במכסת העבודה. שוטריו, הממונים מטעם פרעה על ניהול העבודה, הוכו. הם ידעו היטב בשל מי הרעה הזאת. כשמשה ואהרן יצאו מעוד פגישה עקרה עם פרעה, הטיחו בהם השוטרים את מררתם ואת אין-האונים שלהם. משה, מצדו, חש בכישלון הנורא ובאחריות הכבדה לכל מה שקרה והטיח באלוהיו, "אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שם ה, כב-כג).
אל מול אתגר זה מתייצב האל, שצריך לחזק את שליחו, לעורר בו מחדש את אמונו ולהעצים את רוחו, כדי שיוכל להתייצב בפני העם ובפני פרעה ולנהל את המאבק הקשה הצפוי להם. פרשת "שמות", הקודמת לפרשתנו, מסתיימת בניסיון סרק של האל לעודד את רוחו של משה בהבטחה חוזרת, שהתערבות האל אכן תביא את פרעה לשלח את העם ביד חזקה. שתיקתו של משה לנוכח דברים אלה מבטאת יותר מכול את ייאושו, את הסדקים שנבעו באמונו, את המבוכה שבה הוא נתון. נדרש כנראה דבר מה עמוק יותר, משמעותי יותר, חזק יותר מסתם חזרה על ההבטחה כדי לאפשר למשה לשוב ולקומם את אמונתו.
על רקע זה שב האל ומדבר אל משה ואל אהרן. הפעם, בדברים שהובאו בראש דרשה זו, הוא שב אל תשתיות יחסו אל העם, אל הקרקע שעליה צמחה השליחות שהטיל על משה. לשוב לתשתיות פירושו להתייצב ולהתחייב. בדבריו אלוהים שב ומתייצב מולם. בראש ובראשונה הוא מתייצב כ-ה', בשם המפורש המבטא את התגלותו למשה במעמד הסנה בבחינת "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה … כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שם ג, יד). הוא מזדהה כמי שנגלה אמנם עד כה לאבות האומה, אולם לא בשם מפורש זה.
מבקרי מקרא נטו לראות בהתייצבות זו את תחילתו של המונותיאיזם המקראי, היינו את רגע התגלותו הראשון של האל היחיד המזהה עצמו עם אלי האבות. מרטין בובר היטיב, אולי, לקרוא מהם. לדידו, לא אל חדש הוא המתייצב כאן, אלא אותו אל עצמו. מה שהתחדש ברגע מכריע זה הוא הדרך בה מתייצב האל ועוד יותר מכך דרך ההתיצבות לפניו, הנתבעת מהעם ומהאדם:
לא באה כריתת הברית אלא משום שהברית מיסדת את שלטון האלוהים ואת סדר האלוהים. במקום יחס פולחני רופף צריך לבוא יחס מוצק, המקיף את כל חיי העם. ביחס זה אינו יכול להיכנס אלא ישראל משוחרר, ישראל חפשי. רק על ידי מעשה-הודיה שהוא מודה ביהוה בבחינת העצם שהוא רוצה ללכת אחריו בעשייתו ובשמיעתו, הוא נעשה לעמו ממש ויהוה נעשה לאלוהי ישראל ממש (מרטין בובר, תורת הנביאים, עמ' 24).
השם המפורש מבטא את התביעה לעמידה כוללת של האדם ושל העם נוכח אלוהים. לא לעמידה "דתית" פולחנית, אלא לעמידת-חיים, לעמידה קובעת חיים ומְצווָה על החיים כולם. עמידה זו יכולה להיות רק עמידה של אדם בן-חורין, של חברה חופשית. לכן התייצבות זו של האל בבחינת ה', בשמו המפורש, יכולה לבוא רק ברגע זה שבו נזרעים זרעי החירות והגאולה. לכן החירות והגאולה יכולים להיות תוכנית חיים לעם ולנביאו-מנהיגו, רק אם יעמדו נוכח התביעה הכוללת שהאל תובע מהם.
זו ההתייצבות הראשונה של האל בדבריו למשה. ממנה צומחת במישרין ההתייצבות השנייה. האל שנגלה לאבות ושהופיע עתה לראשונה בשמו המפורש, הוא אלוהי הברית. אלוהי העולם הוא גם אלוהי העם. נוכחותו הכול-כוללת בעולם ותביעתו המוחלטת מהאדם, אינם אלא פן אחד בהווייתו. הוא הוא האל שציווה על אברהם ללכת מארצו וממולדתו והבטיח לו שהארץ שאליה ילך תהיה לארצו. תוקפה של הברית לא פג. אלוהים ישוב וירומם אותה. למרות העבדות לא ניתק הקשר האינטימי בין האל לעם המחייב את שני שותפיו. נאקת העבדים מעוררת מחדש את זכרה ומציבה אותה במלוא משמעותה במרכז החיים האנושיים. ההבטחה לגאול את העם מעוגנת בהתחייבות שימיה כימי העם. גם אם הרגע הנוכחי נראה קשה ומייאש, המסע לחירות, לארץ, אל ה' – מסע זה עדיין מצפה לעם.
לא בכדי מתמצת הנאום שהאל מְצוֶוה על משה לשאת בפני העם את כל היבטי הנהגת האל שילוו אותו בדרך חייו: "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והייתי, והבאתי". חמש מתוך מלים אלה נתפסות על ידינו כלשונות הגאולה המלוות את סיפור יציאת מצרים ומעגנות את משמעותו.
האם הדברים משכנעים? האם יש בכוחם לחזק את רוח שומעיהם? נראה שמשה מצא בקרבו את הכוח לצאת שוב למאבק ונשא בפני העם את הנאום שאלוהים הכתיב לו. העם לא השתכנע. הוא היה עייף מדיי, מיואש מדיי, טרוד מדיי במאבק ההישרדות. "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שם ו, ט).
האם אנו נצליח להיות כמשה או ניוותר אדישים כמו העם? האם נוכל לחוש בתוך מציאות היום-יום הקשה לא רק את תקוות הגאולה אלא גם את הציווי להשתחרר ולשחרר, להרבות חירות וצדק? האם נצא למאבק אל מול המשעבדים והמסיתים? האם נתייצב מול אלוהינו כדרך שתובעת מאיתנו התייצבותו בשם המפורש? האם אל מול ה"אהיה אשר אהיה" האלוהי נענה אנו במעשינו ובתודעתנו "הנני", או אף נגדיל ונענה כדברי ישעיהו "הִנְנִי שְׁלָחֵנִי" (ישעיהו ו, ח)?
כשאנו מתבוננים סביבנו, ועוד יותר מכך כשאנו מתבוננים אל נפשנו פנימה, אנו מטילים ספק גדול בכוחנו להתייצב. אנו רואים את קוצר הרוח ואת האכזבה, את ההשלמה הפסיבית עם האלימות ועם הגזענות, את הייאוש ואת חולשת הדעת. אנו נאנחים וממשיכים, כאילו לא בנו תלוי הדבר. ולא היא. לולא התעשת משה והתייצב נוכח האל המתייצב נכחו, לא היה העם יוצא ממצרים, לא הייתה החירות באה לעולם. אבל משה מצא את הכוח והתייצב. הוא ידע להנהיג את העם, למרות כל רגעי החולשה והאכזבה, אל ייעודו. הוא העניק משמעות לקיומו ועוצמה מְצווָה לדבר האל אליו. הוא, ערל השפתיים, שינה בדיבורו ובמעשיו את כיוונה של ההיסטוריה. אנו יכולים ללכת בדרכו, איש איש כמידת כוחו הצנועה. אנו מצוּוים לעשות זאת, אישה אישה כעוצמת רוחה. הברית מצפה גם לנו, מְצווָה גם על חיינו שלנו. שהרי לנו, גם בדורנו שלנו, נאמר: "וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שם ו, ז).