בפרשה עולה בעוז בעיה הקשורה בתיאודיצאה, כלומר להצדקת מעשי האלוהים בעולם שברא ובפרט נוכח הסבל והרוע השורר בו. הקוראים בפרשה אינם יכולים לחמוק מן השאלה הניצבת בפני כל עמדה תיאולוגית ופילוסופית, הרואה בחופש הרצון והבחירה האנושיים תנאי לתורת הגמול, לשכר ולעונש. על פי העמדה הזאת האל הבורא והמשגיח על העולם הנברא מיצג כלפי הבריאה את הדגם המופתי של הצדק והמוסר. הוא שופט את מעשי האדם מתוך אמות מידה אלוהיות ומוסריות של חסד ודין. מן הבחינה הזאת מושג האלהים, 'מעשיו', ולכן גם פעולות הענישה הבאות מידו, משמשות מופת לבנייה תיאולוגית של תורת מוסר דתית.
אל מול תפיסת העולם הזאת אנו שומעים את דבר האלוהים אל משה: "אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה ושילח את בני ישראל מארצו: ואני אקשה את לב פרעה והרבתי את-אתתי ואת-מופתי בארץ מצרים: ולא ישמע אלכם פרעה ונתתי ידי במצרים והוצאתי את-צבאותי את-עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים" (שם ז': 4-2) [וראו אף שמות ד': 21, "ואני אחזק את ליבו ולא ישלח את העם"].
מדוע מתערב אלהים ומקשה את לב פרעה? מדוע אלהים מונע מהאדם לעשות את המעשה הטוב והנכון? גם אם חוטא האדם חטא נורא, מדוע מונע אלהים את התשובה, את תיקון הדרך? כיצד יתכן שאלוהים עושה צדק ומשפט כאשר הוא שותף פעיל בשרשרת הסיבות של עשיית הפשע, ומן הצד השני הוא גם השופט והמעניש? ועוד קושייה: האם מן הצדק הוא לנהוג בבריות – במקרה שלנו: פרעה וכל המצרים – כאמצעי למען מטרה אחרת?
בפרשה שלנו נאמר בפירוש שהמטרה להקשחת לב פרעה כלפי בני ישראל היא האדרה וריבוי האותות והמופתים של האלהים. האם האדם, ומערכת המוסר משמשים אך ורק אמצעים למען אירוע היסטורי, ככלי למען עיצוב זיכרון קולקטיבי של עם מסוים מבין כל הברואים? האם אלוהינו איננו אל הצדק, הדין והחסד? האם כהאשמות הגנוסטיקאים, אלוהי העברים הוא אלוהי כוחות הרוע והעוול שהשתלטו על הבריאה?
כמה תשובות יתכנו לקושיות אלו:
א: אכן, אלהים אינו מחויב לצדק במובנים שאנו, בני-האנוש, מסוגלים להבין. אין קשר בין מערכות הצדק האלוהיות לאלו של בני האדם. כיוון פתרון זה תובע מחיר כבד מבחינה תיאולוגית-פילוסופית וכן מהבחינה הרוחנית של האדם 'עובד השם'. פתרון, הנסמך על הטענה הזאת מנמיך את המעמד והתוקף של המוסר בכך שהוא מנתק אותו מן האידיאה של אלוהים כשלמות טוטאלית, הכוללת בחובה את השלמות המוסרית של הצדק והטוב. לחלופין מקשה פתרון מעין זה על מושג האלוהים כשלמות אין סופית המגלמת בתוכה את שלמות 'הטוב', הראוי והנעלה.
ב: אפשר אף להפליג רחוק מזה. מסופר בגמרא (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כ"ט עמוד ב') שכאשר משה רבנו קיבל את התורה בסיני, רצה לראות מה עלה בגורלה לעתיד לבוא. הביאו הקב"ה אל בית מדרשו של רבי עקיבא. לאחר שראה משה את גדולתו של ר' עקיבא:
"אמר [משה] לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו, אמר לו: חזור [לאחורך]. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין [הרומאים מענים את ר' עקיבה ומוציאים אותו להורג בייסורים], אמר לפניו: ריבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני."
האם עלינו להבין מכך שהרצון האלוהי הכל יכול איננו קשור בעבותות המוסר והצדק. הרצון האלוהי נראה כאן כניצב ממעל לצדק. לאדם מצדו, אין אלא לשתוק אל מול הנוכחות הלא-מובנת של מעשי האלוהים. הוא נקרא להחריש לנוכח מעשים הנראים מנקודת מבט אנושית כמעשי עוולה בעליל. על האדם להניח מראש את גדולתו הנעלמה של האלהים. כיוון זה של התייחסות לשאלה ייאלץ אותנו לומר כי האינטואיציות המוסריות והדתיות הבסיסיות של האדם אינן קשורות לאלוהים ואינן מחייבות את אלוהים כל עיקר.
ג: אפשר לנסות ולהצדיק את מעשה האלוהים ולטעון, כי ראשית חטאו של פרעה נבע מתוך בחירתו החופשית. מלכתחילה העביד פרעה את ישראל בפרך ובכך חטא. בגלל חטאו הראשון הגיע לו העונש של "ואני אקשה את לב פרעה…וגו'". כלומר, עצם מניעת היכולת לעשות את המעשה הנכון והטוב הוא הוא, העונש על חטא קודם אשר נעשה על ידי פרעה מתוך בחירה חופשית. ניתן אף לטעון כי העונש גלום בחטא. עצם החטא, לפחות חטא מסוג זה, מונע מהאדם את מסלולי התשובה ותיקון הדרך. ואולם, פתרון זה לקושיה עומד כנגד רוח הדברים בפרשתנו ובזאת שקדמה לה ואף כנגד פסוקים מפורשים המופיעים בהן. יתרה מזאת, גם אם נתעלם מבעיה טכסטואלית זו, הרי שטמון בו קושי עצום לגבי עצם רעיון התשובה. האם אנו נאלץ לבנות תיאולוגיה הגורסת שישנם מצבים בהם שערי שמים ננעלים בפני תשובתו של החוטא? לא כל שכן, שעצם מניעת התשובה של החוטא מחזקת וממשיכה את העוול שהחוטא עושה לסביבתו. כך בפרשתנו, פרעה ממשיך ומענה בעוצמה רבה יותר את בני ישראל.
לאור הקשיים החמורים האלה שמעוררות דרכי הפתרון השונות שסקרתי, ברצוני להציע נקודת מבט פרשנית הנעוצה במדרש על שם ההוויה הנזכר בפסוקים הראשונים של הפרשה. "וידבר אלהים אל-משה ויאמר אליו אני יהוה: וארא אל-אברהם אל-יצחק ואל-יעקב באל שדי ושמי יהוה לא נודעתי להם" (שמות ד': 3-1) האל נודע אל משה בשם המפורש המציין הוויה. קשור אל שם זה הוא שם האלוהות אשר מתגלה למשה בסנה: "אהיה אשר אהיה". שם מצין 'אהיה' את אחד המופעים של שם ההוויה בבחינת זמן עתיד – "ויאמר משה אל-האלהים הנה אנכי בא אל-בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני ואמרו מה-שמו מה אמר אליהם: ויאמר אלהים אל-משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם:" (שמות ג': 14-13) מדרש 'והזהיר' (משפטים, דף מ"ג) מציג רעיון פרשני לפן גלום בשם 'אהיה' והשם המפורש של 'יהוה'. השם המפורש מציין הוויה המכוננת וניבטת אל האדם תדיר על-פי הדרך שבה האדם פועל בעולם. ההוויה פועלת בעולם וכלפי האדם בהתאם לתודעה שבה האדם נמצא. היזמה והאחריות נתונים בידי האדם לחלוטין:
"אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, משה אמור להם לישראל, שמי אהיה אשר אהיה, כשם שאתה הווה עמי, כך אני הווה עמך, …אם עושים הן משפט, אין אני עושה משפט ומשפיע להן טובות…וכן בצדקה, אם פותחין הן את ידיהן ונותנין, אף אני אפתח להן, שנאמר "יפתח ה' לך" (תהילים כ"ח), ואם אינן פותחין, מה כתיב: "הן יעצר במים ויבשו" (איוב י"ב). בשר ודם כשנעצר ידו על הספוג מוציא מימיו, וכשפותח ידו, קולט מימיו ועומדים, לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא: "אהיה אשר אהיה", כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך. וכן אמר דוד: "ה' שומרך, ה' צילך על יד ימינך" (תהילים קכ"א) כצילך, מה צילך אם אתה משחיק לו הוא משחיק לך, אם אתה בוכה לו, הוא בוכה כנגדך, אם אתה נותן לו פנים זועפות, אף הוא נותן לך כך… "
ה' פועל כתוצאה ישירה, כתמונת מראה לפעולת שלנו. חשוב להדגיש – ה' פועל כתוצאה ולא כמחולל, לא כסיבה ראשונה. ה' הוא 'הצל על יד ימיננו', הוא מופיע כאל שאנו הווים, הוא כלפינו כפי שאנו. האלהים שוכן בקרבנו. האדם הוא 'המשכן'. האלוהים בפרשה זו איננו גורם חיצוני המחולל ומשפיע על הסיבות להקשחת ליבו ולרשעותו של פרעה. פרעה מחולל את המציאות ולכן את תוצאותיה כלפיו וכלפי סביבתו.
על פי הגישה הזאת, שאני מנסה להעלות על קצה המזלג ובהצבעה על כיוון לעיון רחב יותר, ליבו של סיפור יציאת מצרים איננו התיאור ההיסטורי. לב הסיפור נעוץ בתיאור פסיכו-דראמה המתרחשת בחייו ובתודעתו של כל אדם בכל עת. בכל אדם מצויים 'העבד', 'פרעה', 'משה' 'ואהרון'. כל אדם צריך לנסות ולצאת ממצרים, לנסות לקרוע את 'ים-הסוף' בדרכו למתן תורה ולארץ המובטחת. וזאת מכיוון שכשם שהאדם מעצב, חווה ומממש את חייו, כך הווה האלהים עמו. ה' מתגלה למשה כהוויה, כשם המפורש, ולכן בתחילת שליחותו של משה נאמר כלפי עתיד השליחות 'אהיה אשר אהיה'. ההתמודדות היא בתוך האדם ובתוך הקהילה האנושית. כשם שהאדם חיי את חייו ובונה את תודעתו כך האלהים לו; מתוך כך תנבע הדרך בה העולם נוהג כלפיו. לכן כל אדם אמור למשות את עצמו מן היאור אל הגדות והמישורים של אחריות מלאה על מעשיו והתוצאות הכרוכות בם. מכאן כל אדם חייב לראות עצמו כאילו הוא זה שיצא שוב ושוב ממצרים.
תם ולא נשלם.