כך בפרשת השבוע "וארא". כאן מתחילה התחרות הגורלית בין ה' לבין פרעה שהפרס הוא נאמנות בני ישראל. ה' שולח את משה ואהרון לבוא לפני פרעה והחרטומים שלו לדרוש שפרעה ישלח את בני ישראל – בשלב הזה הדרישה היא לצאת למדבר להעלות קורבנות לה' ולחזור. בכל מקרה, פרעה מסרב לשחרר את בני ישראל וכך מתחיל ה' לשלוח מכות על פרעה ועל מצרים. פרשת וארא מתארת שבע מתוך עשר המכות – כל מכה יותר קשה מקודמתה.
בליל סדר פסח, אנחנו משננים את רשימת המכות ביעף – הרבה עושים לפי המנהג לטבול את הזרת ביין ולטפטף טיפה של יין עם הזכרת כל מכה כסמל של הפחתת השמחה שלנו בידיעת הסבל שנגרם על ידי המכות. וכך גומרים את כל המכות בעשר שניות כל שנה. אבל תיאורי המכות תופסים שישה פרקים בתורה ממכת הדם עד למכת הבכורות — שישה פרקים של השמדה, השחתה, סבל, ודכדוך.
במהלך הפרשה, ה' מגלה את המטרות שלו. אחרי מכת הצפרדעים משה נענה לבקשת פרעה להפסיק את המכה "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱלֹהֵינוּ" (שמות ח', ). כשה' שולח את מכת הערוב, הוא מבדיל בין ארץ גושן, ששם גרים בני ישראל, לבין שאר ארץ מצרים שוב "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". (שמות ח:יח) לפני שליחת מכת הדֶבֶר, ה' מכריז "וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּרהַרְאֹתְךָאֶת כֹּחִי, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שמות ט', טז)
כך נראה שהמטרה של שבע המכות שמופיעות בפרשה הזאת היא כולה למען להפגין את שליטתו של ה' על כל העולם בכלל ועל פרעה בפרט. ה' רואה בפרעה יריב במשחק "מי הבעל של בני ישראל ומי המלך על כל הארץ", מזמין את פרעה לעשרה "קרבות" כביכול וכמובן ה' מנצח בכל סבב.
אכן, אלהינו ניצח את פרעה בסופו של הדבר אחרי עשר מכות אלימות. אנחנו חוגגים את הניצחון הזה כל חג פסח ובשבועות שבהם קוראים בפרשיות.
הפשט של הפרשה הוא שאלוהינו חזק. ה' לא רק מציל ומושיע אלא גם מבצע ניצחון מוחלט על אויבי ישראל. אני חושבת שהדימוי הזה מעודד ומחזק הרבה מעמנו גם היום – התקווה והתפילה שה' יביס את אויבינו כפי שהוא הביס את פרעה אז.
בליל הסדר קורה הרבה שאנחנו יותר עסוקים בטקס ופחות מרוכזים בתוכן. אבל בקריאה רצינית של הטקסט בתורה, לי קשה מאוד להעריץ אלוהים שמתנהג כל כך כמו בן אדם – כועס, מקנא, נוקם, ונוקשה.
חכמינו אמרו "דיברה תורת כלשון בני אדם". ה' מתגלם רק דרך השפה שלנו, דרך תפיסת שִׂכְלֵנוּ. זאת אומרת, כשאנחנו קוראים על ה' ששולח את המכות אנחנו מקבלים את החוויה של עמנו של אז. אבל במהלך הדורות, התפתחו תפיסות שונות של מהות האלוהים.
אנחנו גם משננים בליל הסדר, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים." אנחנו זוכרים מה זה להיות עבד במצרים. אנחנו זוכרים איך זה לאבד תקווה ולשכוח את השורשים שלנו. אנחנו זוכרים את החוויה של הצלה אפילו שלא שעשינו דבר לזכות בה. האלוהים שאני מאמינה בו/ה הוא/היא אכן אל כל העולם עם כוחות על טבעיות שהם מעל ומעבר לתבונתנו. אולי לא נוכל להבין למה קרה לנו שעמנו ישב במצרים 400 שנה כעבדים – וגם למה עמים שלמים אחרים עברו סיפורים דומים במהלך ההיסטוריה – אבל אני כן יודעת שלחוויה הקולקטיבית הזאת יש משמעות עבורנו עד היום. ליקום יש סדר. זה לא סדר מוחלט אלא יותר כמו גינה יפנית שמתוכנן למופת אבל עם מראה טבעי – לא נקיה לגמרי.
אני מכבדת את העבר ואת האמונה של העבר. ואני חושבת שהאמונה שה' הוא "איש מלחמה" גם היום היא אפילו מסוכנת. אני קוראת את הטקסט הקדום והאהוב עם הידע שהשכלתי מרבותיי כמו הרמב"ם שהביא לנו תפיסה של אלהים יותר מרוחק ופחות מעורב בחיי היומיום; האלוהים של מקובלי צפת שהבינו את הטקסט המקראי כקליפה שעלינו לחתור פנימה לגלות את סוד קיום ה'; והאלוהים של מרטין בובר ואברהם יהושע השל שמחפש קשר עם בני האדם, אולי לפעמים ללא הצלחה, ומחכה לאדם לפנות אליו. אני קוראת את הטקסט של המכות עם הקולות האלה בראש שלי.
אלוהי ברא את העולם היפה שלנו, טיפח בבני האדם את היכולת להרגיש רגשות, לפעול בחמלה, לקחת אחריות עם מוסר ולתקן. אלוהי מתקשר איתי אבל אולי רק מעט מאיתנו מכוּונים לתדר הנכון כדי לקלוט אותו ולא כל הזמן.
ואני זוכרת שאני סך הכל בן אדם. ואני גאה שאני בת ישראל – כך שאני ממשיכה להיאבק עם הטקסט ועם תפיסות האל שקיבלתי ולראות את האלוהוּת בטקסט, במסורת, ובי. אין בי כוונה לנצח ואין בי פחד שאפסיד. אני פשוט רוצה שכולנו נהנה מהמשחק.
שבת שלום