"צו" הוא מילה קשה—ודאי הרבה יותר קשה מהמונחים הנפוצים, כמו "דבר" או "אמור."
מסתבר שהשימוש במונח "צו" הוא גם קצת קשה לרש"י, שמסביר אותו כך: " צו את אהרן. אֵין צַו אֶלָּא לְשׁוֹן זֵרוּז מִיָּד וּלְדוֹרוֹת; אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּיוֹתֵר צָרִיךְ הַכָּתוּב לְזָרֵז בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס (ספרא):" רש"י אומר שלושה דברים מעניינים לגבי המשמעות של "צו:"
1. הוא מביע תחושה של דחיפות
2. הוא אמור להיות הוראה לא רק לדור הנוכחי, אלא לדורות הבאים אחריו
3. הוא אמור לתת דחיפה נוספת במקרים בהם אנשים יהיו פחות זריזים לקיים את הציווי, למשל במקרים של חסרון כיס.
מה שחשוב בפירוש הזה של רש"י אינו האם טענה של רש"י לגבי המילה "צו" מדויקת (האם באמת זו המשמעות של המילה בכל פעם שהתורה משתמשת בה), אלא מה הפירוש הזה אומר על הסיבות והמגבלות של הציווי.
לאור הטענות של רש"י, ומה שאנחנו יודעים על קרבנות, אפשר לראות את ה"צו" כדבר אירוני.
בעוד כמה פרשות, כששני הבנים של אהרון, נדב ואביהו, ייהרגו, נבין בדיעבד עד כמה לא כדאי להיות זריזים, ולפעול במשכן בלי להבין לעומק מה מותר ומה אסור לעשות שם. עלינו גם לומר שלפי הנקודה השלישית של רש"י, הקרבת קורבנות הוא לא ממש משהו שמזדרזים לעשות.
בנוסף, דווקא במקרה של קרבנות ועבודת הכוהנים והכהן הגדול סביב הקורבנות, מדובר באחת מהמצוות החשובות והבולטות ביותר שכבר לא מקיימים אותה, ושאפילו לפי החכמים לא ברור שתחזור, אפילו בימות המשיח (דוגמא קלאסית: הרמב"ם טוען שהקורבנות שמשו ככלי גמילה מעבודה זרה, והיהדות התפתחה כך שלא נזדקק להם יותר). אז מה טעמו של ה"צו" הזה אם, בסופו של דבר, הוא לא עוזר—לא על שמירת מצוות הקרבת הקורבנות, ולא לגבי ההוראה להקריבם בזריזות?
אפשר לראות את ה"צו" של הפרשה כסוג של פיצוי יתר. אם באמת הייתה הקרבת קרבנות דבר שהיינו רוצים לעשות בזריזות, ולשמור עליו לתמיד, לא היה צורך להתעקש על כך. יש סיבות טובות שהמילה "צו" צורמת: אילו מדובר במשהו שבאמת היינו רוצים לעשות, או שהיה מרגיש לנו טבעי לעשות, במיוחד אם מדובר לדורי דורות ולא רק בינתיים, לא היינו צריכים את הציווי. אבל חשוב להזכיר שלמרות שאנחנו לא מקריבים קרבנות בימינו, ושרוב הסיכויים שתם עידן הקרבת הקורבנות לתמיד, הקורבנות עדיין נשארים איתנו, אם כי בצורה מאוד שונה ממה שהיו במקור. בימינו, כדי להביע את הקשר בין בני אדם לה', אנחנו מתפללים ומשתמשים במילים שלנו (ובמידה פחותה יותר, בגוף שלנו). הציווי לקורבנות עבר גלגולים והתפתחויות, ששמרו על נצחיותו ועל נוכחותו עבורנו, המצווים. ה"צו" אומר לנו מה חשוב לה' שאנחנו נעשה, אבל גם לנו יש כוח ביחסים האלו: בסופו של דבר אנו אלו שמחליטים כיצד נקיים את הציווי.
שבת שלום, פסח שמח וכשר