שבת זכור

השבת הזו היא שבת של זכירה, של זיכרון.

הרמב"ן מלמד אותנו, שמצוות "זכור" פירושה העברת הזיכרון בפה, כלומר בדיבור, מדור לדור. זיכרון הוא זכרון חי כשמדברים אותו, כשמספרים את הסיפור ודואגים שגם הדור הבא יפנים אותו, יזכור אותו.

ואני שואלת את עצמי – מה צריך לזכור? מה ראוי לזכור? מהו הלקח שעלינו להעביר הלאה, לדורות הבאים?

כדי לענות על שאלה זו, אני מציעה להתבונן בשלושה אזכורים של מצוות הזיכרון.

זיכרון ראשון

במפטיר המיוחד לשבת זכור נאמר: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוהים".

רש"י כותב על המילים "ולא ירא אלוהים": "ולא ירא עמלק אלוהים מלהרע לך". כלומר עמלק הוא-הוא שאינו ירא אלוהים.

אבל הפרשן המכונה "חזקוני" (רבי חזקיה בן מנוח, צרפת, 1250-1310 לערך) מפרש בעקבות המדרש: "ולא ירא אלוהים – אלו ישראל, שהיו בהם מצוות ולא קיימום, אבל אם הייתם יראי אלוהים לא היה יכול [עמלק] לך". אנחנו אבדנו את יראת אלוהים, ועל כן עמלק היה יכול לנו.

מעניין. מיד נחזור לזה.

זיכרון שני

באותה פרשה בה מופיעה מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק", פרשת כי תצא בספר דברים, כמה פסוקים קודם לכן, נאמר: "זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים", והניסוח הדומה של שתי המצוות מסקרן (וכבר קישרו ביניהן גדולים וחכמים ממני, ובהם הרמב"ן). ספר דברים מזכיר כאן את פרשת צרעת מרים: מרים דיברה במשה "על אודות האישה הכושית אשר לקח", ונענשה בצרעת.

זיכרון שלישי

עוד מצוות זכירה קשורה לענייננו: במגילת אסתר נאמר: "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".

מה משותף לשלוש מצוות זיכרון אלה?

אני חוזרת לשאלתי – מה אנו מצווים לזכור? מהו הלקח?

אני רוצה להציע חוט מקשר בין שלוש ה"זכירות", והוא הכשל והסכנה שבהתמקדות ובהיטפלות לפרטים הקטנים, לקשיי היומיום המנמיכים את ראשנו ומונעים מאיתנו לראות את העיקר, את התמונה הכוללת, את החזון.

· מרים, ברגע של חולשה, שוכחת את ייעודה כנביאה ואת גודל פעלו של משה, ונטפלת אליו על שלקח אישה כושית. היא בוחרת להטיף למשה על דבר-מה שולי, קטן. להשחית זמן ואנרגיה על ריב מיותר.

· עם ישראל, שזה עתה יצא ממצרים, כבר מיואש, כבר עיף ויגע, כבר גורר רגליו. כל אדם עסוק בקשייו, בצעדיו הכבדים במדבר, עד שאיש אינו שם ליבו אל החלשים והנחשלים, אלו הנגררים מאחור, חשופים להתקפות. העם מביט למטה, אל הצעדים הקטנים, הכבדים, שוכח את גודל נס יציאת מצרים, היציאה מעבדות לחרות, שוכח להרים ראש ולהסתכל קדימה אל החזון הגדול של "היום הייתם לעם".

· ובמגילה?

במגילה, לולא היה מרדכי מזכיר לאסתר שהיא איננה אדם פרטי שיכול להרשות לעצמו התעסקות בקטנות היומיום של דַלֶת-אמותיה, לולא היה מרדכי מזכיר לאסתר להרים את ראשה ולראות את התמונה הגדולה – כי אז היה העם נדון לאבדון.

על כן אני רוצה להציע שמצוות הזיכרון כוללת בתוכה את הציווי שלא ליפול לבור היומיום, לקשיי ולמטלות השוליים, המטרידים והמעיקים, אבל הקטנים.

בקלות רבה אנחנו יכולים להיתפש לקטנות, לראות רק את הצעדים הקטנים שאנחנו עושים, להתעסק בטרדות היומיום, למצוא את עצמנו מרי נפש, עייפים ויגעים ולא יראי אלוהים. אבל חיינו מורכבים מתמונה גדולה יותר. לא רק מפני שאנחנו חלק ממשפחה, מקהילה, מעם, אלא מפני שיש לחיינו משמעות שהיא מעבר ליומיום. כל בחירה לעשות מעשה, להוליד ילדים ולגדלם, להשפיע, ליצור – היא בחירה שיש בה עתיד, תקווה, השארות הגוף והתעלות הנפש.

עולמנו איננו צר כעולם נמלה. יש לנו כוח לראות גם מעבר לעמל היומיום וקשייו. יש בנו כוח לזכור לאן מועדות פנינו, ולהעביר זיכרון זה של כוחות, של תקווה, של חזון, לדורות הבאים.

הבה לא נשכח. הבה נזכור את תעצומות הנפש בהן התברכנו ונרחיק ראות. הבה נשתדל למצוא בעצמנו כוחות להרים ראשנו גם ברגעים מייגעים ומעייפים, הבה נשתדל לזכור, כפי שמזכיר מרדכי לאסתר וכפי שהיה על מרים לזכור, שיש לנו ייעוד.

שבת שלום וחג פורים שמח!