מה עובר על אהרון כאשר הוא ובניו ניצבים מול העדה כולה פתח אוהל מועד ואחיו הצעיר, משה, רוחץ אותו לעיני כל, מנגב ומלביש אותו בכל שמונת בגדי הכהן הגדול, פריט אחר פריט, ממכנסי הבד דרך המעיל ועד למצנפת ולציץ הזהב.
ואם לא די בכך, אחרי שהולבש בבגדי הכהונה, משה לוקח מדם האַיִל, אֵיל הַמִּלֻּאִים, ונותן אותו על תנוך אוזנו של אהרון, על בוהן היד הימנית ועל בוהן הרגל הימנית.
כשאנחנו ממבקשים להביע קרבה לאדם אנחנו בדרך כלל לוחצים יד, מחבקים, נוגעים בזרוע, בכתף, אולי מלטפים על לחי. נדיר שאנחנו נוגעים במישהו, גם אם הוא קרוב אלינו, בתנוך האוזן או בבוהן הרגל. יש כאן רגע יוצא דופן, רגע שיכול להתפרש כרגע של קרבה גדולה או שמא של מבוכה הדדית. האם ברגע הזה נוצרת אינטימיות בין האחים? דווקא כאן, לעיני הקהל, האם הם מצליחים להשתהות לרגע של מפגש עיניים, או שמא הם מסיטים את המבט זה מזה. מה יש במפגש הטעון הזה ביניהם? תערובת של יראה וחגיגיות, ואולי קנאה ותחרות: מי גדול יותר, המסמיך או המוסמך?
ומדוע דווקא תנוך האוזן, בוהן היד ובוהן הרגל?
נדמה שהמגע הדם בנקודות האלה בגוף הכהן מסמן את הקצוות, הגבולות של הגוף. הנקודות הללו דומות בעיני למזוזות הבית, שגם הן, ערב יציאת מצרים, סימנו קצה וגבול, וגם שמירה והגנה, וכן לארבע קרנות המזבח שהן הקודקודים הבולטים של המזבח וממלאים גם הם בנסיבות מסוימות להגנה.
עוד מעניין לציין שגם האוזן כמו כף הרגל הם איברים שמשקפים את הגוף כולו, כך שהמגע בתנוך ובבוהן משפיעים ומניעים את הגוף בכוליותו.
על מעמד טיהור המצורע (ומעניינת ההקבלה בין השניים!) שגם הוא מֵעֲרַב תנוך ובהונות כותב ראב"ע= רבי אברהם אבן עזרא (בפירושו לויקרא י"ד 14): "הבוהן – מקום חבור, והוא עיקר כל המעשים והימנית בעבור כח הצד הימין, והתנוך זכר לשמוע אשר צוּוָה."
מגע דם הקורבן בגוף מסמן רגע של חיבור, כמעט הַלְחָמָה בין הגוף לשליחות שהוא ממלא. זה הרגע שבו הופכים אהרון ובניו לכְּלֵי קֹדֶשׁ, לכְּלֵי שרת של העֵדָה, למען העדה. לכן חשובה נוכחות הקהילה כולה ברגע זה. יש כאן הכרזה פומבית שמכאן ואילך זו העדה שאותה משרתים הכוהנים. במובן זה הקהל הוא לא רק צופה, הוא גם עֵד. כאשר מי מהם ייגש בהמשך אל הכהן עם מנחתו, הוא יֵדַע בדיוק מה הכהן לובש מתחת לאפוד ולחושן, כי הוא, יחד עם כולם, היה שם, היה עד לטקס הזה שבו הפך הכוהן למשרת הציבור, והוא יֵדַע שהכהן נמצא שם עבורו.
הגרסה באנגלית לביטוי העברי 'מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ' (ישעיהו א') היא: From head to toe, ומשמעות הביטוי, על-פי אבן שושן היא: "מלמטה למעלה, כולו, בשלמותו". ברגע ההסמכה של אהרון ובניו לכהונה משה מסמן את גבולות השליחות: מתנוך אוזן ועד בוהן, מכף רגל ועד ראש. ברגע שבו לובש הכהן את בגדי הכהונה, ההתמסרות לתפקיד היא טוטלית. אולי כמו "וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת" (אסתר ד') במגילת אסתר, שהוא הרגע שבו אסתר לוקחת אחריות מלאה לגורלה ולגורל עמה, אהרון במעמד זה "לובש כהונה", שמשמעו: מקבל עליו להיות משרת הציבור, לפעול עבור הציבור ולמענו.
במהלך שמגיע אחרי נגיעות הדם, לוקח משה חלקים מן הקורבן, שם עליהם חלת מצה, חלת לחם שמן ורקיק אחד, ואת כולם שם על כפות ידיהם של הכוהנים, שסימני הדם עדיין עליהן. "וַיִּתֵּן אֶת הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'." (ויקרא ח' 27). אפשר להבין שהוא מניף את כפות ידיהם של הכוהנים או את הקורבנות שהניח על כפותיהם, ואפשר גם להבין שאותם עצמם מניף משה להיות שליחים של אלה המבקשים את קרבת האלוהים בתוך המחנה, על מנת שידעו הם להניף "תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'".
שבת שלום