עבורי פורים הוא הזמנה חד-פעמית בשנה לעשות "טיול אל הלא-נודע". הוא הזדמנות לבחור להיכנס למסע שאנחנו מכירים את תחילתו, אבל אף פעם לא יודעים מראש את סופו. העמימות המכוונת ניכרת לעין במיוחד בשלושה ממרכיביו הבולטים של החג: המצווה להשתכר, המנהג להתחפש וכמובן השורש של שם החג.
גם בפרשת השבוע שלנו, פרשת צו, ניתן למצוא סוג של מסע אל העמום – אם נפרוש את סדר הקורבנות, נראה כי לעתים הם מצביעים על קרבה ובפעמים אחרות מזכירים יותר שדה קרב. בואו נתעכב בקצרה על כל אחד ממרכיבי החג, ועל רשמים אחדים מהפרשה כדי ללמוד על הדרך בה הם מקרבים אותנו למקום שהמסורת בחרה שנהיה בו בפורים, מקום שכינינו אותו "הלא נודע". הרמז המפורש ביותר בכיוון הוא כמובן נוסח הציווי בתלמוד, מסכת מגילה ז, ע"ב: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". מה מסתתר מאחורי המצווה הזאת? מה הערך החינוכי שלה? לפי כלל זה, כל עוד אתה עומד על דעתך, לא קיימת את המצווה, כיוון שכל הרעיון של פורים הוא להפוך לזמן קצר להיות מישהו אחר, בעל תודעה אחרת. המשמעות היא שהפעם השמחה צריכה להיות באמת לשמה, לא אמצעי כמו בחגים אחרים בהם אנו מצווים לשמוח, אלא מטרה בפני עצמה. ופה אולי ניתן לצטט ברייתא ממקור ארגנטינאי קדום: "אל תקרי ויקר אלא כעיקר", היינו, אל תנסה בפורים להיות יקר בעיני אף אחד, אלא תתמסר לשמחה העמומה, לעיקר ה"לא נודע". שמחה מוחלטת זו מזכירה לנו את קורבן העולה, הקורבן הפותח את פרשת צו (ויקרא ו, ב), כאשר הייחודיות שלו היא שהוא נשרף כליל, מועלה שלם על המזבח, נשאר שם כל הלילה, ולמחרת בבוקר לא נותר ממנו דבר מלבד העשן, שבדומה לעמימות, לא ניתן לאחוז בו.
המאפיין השני של העמימות בחג הפורים הוא המנהג להתחפש. ואם בתחפושות עסקינן, אין כמו פרשת צו, המלאה יותר מכל פרשה אחרת בתיאורים של בגדי הכוהנים. לפי הפרשה, הכוהנים היו צריכים להחליף בגדים כל הזמן, לפני הקורבנות כדי לא להתלכלך, ואחריהם כדי להראות מכובדים… התורה עוסקת בזה הרבה כל-כך שאפשר היה לחשוב שהצלחתה של העבודת המשכן תלויה אך ורק בלבושו של הכוהן. וכך כתוב במדרש:
"א"ר סימון כשם שהקרבנות מכפרים כך הבגדים מכפרים. דתנן כהן גדול משמש בשמנה בגדים וההדיוט בארבע: בכתונת ובמכנסים במצנפת ובאבנט… הכתונת לכפר על לבושי כלאים… מכנסים לכפר על גילוי עריות… מצנפת לכפר על גסות הרוח… אבנט כנגד הגנבים שעושים מעשיהם בסתר…" (ויקרא רבה י, ו).
למרות שזה נשמע קצת מוזר, לפי המדרש יש לבגדים כוח לכפר על מעשים או נטיות לב. ואולי זוהי המשמעות העמוקה של מנהג התחפושות בפורים. כמו הכהנים במשכן, גם אנחנו לובשים בפורים בגדים מיוחדים, בגדים לא שלנו. אבל באופן פרדוקסאלי וברוח ה-"נהפוך הוא", יש בתחפושות האלה פוטנציאל של גילוי. לא במקרה בתוך המילה "תחפושת" טמונות שתי מילים כל כך מרכזיות כמו המילה "חיפוש" והמילה "חופש". יש לפחות שני סוגים של חיפוש אחר זהות: החיפוש שדורש את הורדת העטיפות – הדגם הקיים ביום הכיפורים, והחיפוש המבקש להוסיף עטיפות על מנת להבין מי אנחנו, וזהו הדגם של חג הפורים: שנמצא את עצמנו דווקא כשאנחנו הכי לא אנחנו, כשהזהות שלנו מיטשטשת וחוצה את הגבול של ה"לא נודע", גם ברמה החיצונית וגם ברמה הפנימית. במילים אחרות: התחפושת מעניקה חופש, והחופש מזמין את החיפוש. במובן הזה אמר המדרש שהבגדים מכפרים, כי הם נותנים לנו גיבוי והגנה מפני החשיפה, הם העטיפות המאפשרות לנו להיפתח בביטחון ולחפש בתוכנו את הגבול בין הגלוי והנסתר, ועל כך מרמז גם שם הגיבורה של המגילה לפי המקורות (ש"ר טו): "ר´ נחמיה אומר, למה נקראת אסתר? על שם שהיתה מסתרת דבריה", היינו, רק בזכות הילת העמימות שהיא דאגה להתלבש בה, היא מצאה מענה לחיפושיה.
ולבסוף, הגורם המסכם את הטיול אל ה"לא-נודע" הזה של חג הפורים ופרשת צו הוא לא אחר משורשו של שם החג: פורים, מלשון פור, כמו שכתוב פעמיים במגילה: "הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל". אין דבר יותר אקראי מפור, ואין דבר יותר עמום מגורל. זוהי סגירת המעגל, זה הפור, התהליך של אבדן השליטה, של ההפכים ושל הקיצוניות המלמדת על האמצע. זהו "פר החטאת" שבפרשה שלנו (ח, יד-טו), עליו הכהן הגדול היה סומך את ידיו ומבקש כפרה לעמו, או בפרפרזה פורימית: "אל תיקרי פר החטאת אלא פור החטאת", הפור הוא המכפר, דרך השתייה המשמחת, התחפושת המשחררת והחיפוש הבלתי פוסק. זאת בעיני המתנה של חג הפורים: ההזמנה לנצל את חוסר הודאות המכוונת כדי להתחיל לחפש את עצמנו, כן, דווקא ביום שאנחנו הכי לא אנחנו, לא בפנים ולא בחוץ; ביום בו לא משנה מהן התשובות אלא רק עצם השאלות; ביום בו שום דבר לא אמיתי, ואולי בגלל זה הכל אפשרי.
שבת שלום וחג פורים שמח!