זאת, בין אם ההפטרה המיוחדת מתייחסת לקריאה נוספת בתורה (ב"ספר שני"), בין אם ההפטרה המיוחדת ניתקת מהפרשה הסדירה הנקראת באותה שבת ללא תוספות, ומתייחסת אל משמעותו של התאריך המיוחד. כך בשבתות החלות בערבם של ראשי חודשים; כך באורח שבו משתנה הפטרת פרשת "פנחס" בהתאם לשאלה אם שבת זו חלה לפני שבעה עשר בתמוז או לאחריו; כך בשבע "שבתות הנחמה" שלאחר תשעה באב (שאף אין להן הפטרה "רגילה"); כך בשבת שלפני חג הפסח. תהא פרשת השבוע הנקראת בשבת זו אשר תהא, ההפטרה הנקראת בה לקוחה מדברי הנביא מלאכי. היא מסתיימת בדברים, שנשוב עליהם בהמשך, על "יום ה' הגדול והנורא" הממשמש ובא. מפסוק זה נגזר שמה המקובל של שבת זו, "שבת הגדול".
שבת הגדול נתייחדה בשורה של תחומים, המבטאים את משמעותו של הרגע הזה, שבו מגיע לשיא מירוק נפשנו, גופנו וביתנו לקראת פרוס חג הפסח. גם במקומות שבהם שלא נהגו לקיים דרשה בכל שבת, הייתה נהוגה דרשה בשבת הגדול. נהגו לעסוק בה בהלכות חג הפסח, מן הסתם בעיקר בשאלות הכשרות המיוחדות לחג זה. אבל לא רק הפן ההלכתי הצר ייחד את שבת הגדול. בצאתה נהגו לקיים מעין חזרה כללית של ליל הסדר, וזאת בשל ייחודו המקודש של אירוע זה ובשל הצורך שבכל משפחה ובכל בית יֵדעו לקיימו כראוי. "חסל סדר פסח", שאנו נוהגים היום לקראו בסיומו של ליל הסדר, מקורו בחזרה כללית זו. זו משמעותה המקורית של התקווה המובעת בסיומו, ש"כאשר זכינו לסדר אותו", היינו כמו שזכינו לעבור על כל חלקיו והיבטיו, "כן נזכה לעשותו", היינו כך נזכה לקיימו באמת בבוא לילו הראשון של חג הפסח (ותודה לרבה פרופ' דליה מרקס שממנה למדתי על משמעות זו של השיר).
גם לנו משמעותיות הן הלכות הפסח. אנחנו מקיימים אותן איש-איש על פי דרכו, אישה-אישה על פי הדרך שבה היא בוחרת לקיים את ייחודם של ימי הפסח. בלא ספק, גם בשבילנו חשוב קיום תקין, מעמיק וראוי של ליל הסדר. לכך יועדה ה"הגדה לזמן הזה" שמועצת הרבנים המתקדמים הוציאה לפני מספר שנים; לכך מיועדים חומרי הדרכה, עזר והעשרה שהתנועה הרפורמית מפרסמת בכל שנה. אבל בשבילנו אלה הם אמצעים בלבד, לשם מטרה שהיא גדולה בהרבה. ליל הסדר, על מנהגיו ונוהגיו, שיריו והקריאות המלוות אותו, מבקש ללמד דבר מה הנוגע לחיינו ממש, לאורח שבו נדע לעצבם מתוך ההכרה בכך שאנו יוצאי מצרים. טעמי הפסח ומאכליו, המעוגנים באווירה שיצרו הלכות הכשרות המיוחדות לימים אלה, הם ההיבטים הגופניים לחווייה רוחנית ולהעמקה תכנית – שעניינה מרחיק הרבה מעבר לסוג הקמח שנאכל, לטעם החרוסת והמרור.
ולכן, גם לשבת הגדול, לרגע השיא של הלימוד וההתכוונות שלקראת החג, צריכה להיות בשבילנו משמעות מיוחדת. ומשמעות זו נחפש בין פסוקיה של ההפטרה הנותנת לשבת זו את שמה ומעניקה לה את גדולתה.
קריאה סדורה בהפטרה מגלה טקסט קשה, שהרבה בו צריך הסבר ופענוח. הוא מעוגן במציאות המורכבת של שיבת ציון. אחרי השבר הנורא של חורבן הבית הראשון ושל גלות בבל מגיע הרגע שבו מתחיל קילוח דק של שיבה לירושלים, שבו מתאפשרת שוב בנייה הדרגתית של חברה יהודית בעיר ובסביבותיה. הצהרת כורש, שבה מסתיימים דברי הימים, היא רגע חגיגי ומרומם נפש. המעצמה העולמית – היום היינו מדברים על הקהיליה הבינלאומית – הכירה בזכותם של היהודים המפוזרים על פני ארצות רבות, לשוב לארצם ולבנות בה את חייהם. אחרי ההרס והשבר, הצער וההרג, בא תורה של בנייה מחודשת. לרגע נראה שמתקיימים דברי הנביא יחזקאל, שקרא בכל כוח ההתלהבות שיכול היה לגייס בימי החורבן ההם: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל לז, יב).
אלא שעם תחילת המאמץ להגשים את החלום ההוא, לממש את החזון הנפלא הזה, מתבררים גם הקשיים והכשלים, הסכנות והחולשות, המחיר והתסכול הכרוכים בשיבת ציון. רק מעטים שבים, הרוב מעדיפים להמשיך בחייהם היהודיים בגלות שנעשתה נוחה ונינוחה. בארץ מצפה לשבים מאבק קשה נגד יריבים ואויבים, שאין להם כל סיבה לקבל בזרועות פתוחות את מי שהם רואים כפולשים זרים המאיימים על שלומם ועל שלוותם. מאמץ הבנייה מתנהל באורח איטי מאוד, נתקל במחסום מתמיד של חוסר אמון וחוסר נכונות להיחלץ בכל לב לעבודה. מבית מתעוררת גישה סתגרנית קשה, רצון לשמור על טהרת המחנה של "בני הגולה", התנערות מההבטחות הנבואיות שיימצא מקום שווה וראוי לגרים ולמצטרפים למהלך היסטורי זה. וחשוב לא פחות: תמונת הגאולה שציירו נביאי העבר וטיפחה מסורת הדורות מתחלפת בתמונת מציאות אפורה, מדכדכת לא-אחת, מעוררת סימני שאלה. האם תודעת הברית בין ישראל לאלוהיו יכולה למצוא חיזוק במאורעות העבר הקרוב וההווה המתסכל? האם יש משמעות לביטחה שהאל מכוון את ההיסטוריה, שולט בה ומכוון אותה לשם מתן שכר לצדיקים ולעושי הטוב ולשם מיגור כוחות הרשע?
מלאכי, בן הדור השני לשיבת ציון, יוצא – יחד עם חגי וזכריה בני דורו – למאבק המכריע על הנפש העם. בספר נבואותיו הקצר נמצא אחדים מההיגדים החשובים ביותר שמעניק לנו המקרא. הוא זה שקרא "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ" (מלאכי ב, י), דברים המשמשים בסיס לכל הומניזם דתי, לכל ראייה מעמיקה של האנושות כמי שנועדה להיעשות "אגודה אחת" שתעשה את רצון האל "בלבב שלם" (כדברי התוספת לקדושה בימים הנוראים). ובפרקו החותם של הספר, זה שעיקרו משמש כהפטרת "שבת הגדול" מבטיח לנו מלאכי: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ" (מלאכי ג, טז). לא רחוק הוא מהאל שׂיחם של יראי ה', הדו שיח האנושי שהם יודעים לנהל ביניהם, דברי האמת, האהבה והצדק שיש בידי כל אישה ואיש לומר במעגלי חייהם האנושיים. אדרבא, זה עיקרו של מה שהאל מקשיב לו ושומע אותו. הרבה יותר מן התפילה, הרבה יותר מדברי הפולחן ומסדרי הטקס. את זה כותב, כביכול, האל בספר זכרונותיו. זהו כלי פעולתו המרכזי בבואו לכוון את ההיסטוריה האנושית ולפלס דרך "ליראי ה' ולחושבי שמו".
חשוב מה נעשה בליל הסדר. יש ערך אסתטי וחינוכי רב לגילוי המצות ולכיסויין, להקזת היין בעת קריאת המכות ולדיבור על "פסח מצה ומרור". גם לשולחן הערוך – במצה, ביין ובכל טוב – משמעות רבה. אולם כל אלה יקנו ערך דתי אמתי רק אם ישמשו אמצעים לכונן מחדש – בליל הסדר ובימים שאחריו – הידברות חדשה במעגלי החברה והעם, נכונות מחודשת לצאת למאבק על צדק ושלום, על חירות וסולידריות. אם חלילה נקיים את הסדר כהלכתו בלבד, אם לא נדע לעשותו מנוף למחאה כנגד העוול והרמיה, החמדנות והגזענות, הלאומנות והנרפות המוסרית – לא נוכל לצפות שהאל ישמע את דברינו, שהם יירשמו בספר הזכרונות וישנו את כיוונה של החברה שלנו, של ההיסטוריה שלנו, של שיבת ציון שלנו. אבל אם נדע לדבר באמת ביציאת מצרים כאילו יצאנו אנו מעבדות לחירות, אם נבין את גודל המצווה הטמונה באמירה "לשנה הבאה בני חורין … לשנה הבאה בארעא דישראל", אזי יהיה לנו הסדר למנוף גדול ומקדש.
ומנוף זה, מלמדת עוד ההפטרה, גדול אפילו מהמבט ההיסטורי. הוא מוביל לגאולה ממש. את זה יודע מלאכי לומר לנו בגייסו את דמותו של אליהו הנביא. בספר מלכים הצטיירה דמותו של נביא זה כלוחם קנאי, בודד ונחוש. עתה בא מלאכי וממיר את דמותו. דווקא אליהו, שנאבק עד כלות בנביאי הבעל ובמלכות הרשע, מגוייס עתה למשימה להשיב "לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כד), לרקום מחדש את מרקמה של החברה, לרפא את פצעיה ואת מכאוביה. רק ריפוי זה, יודע הנביא, יכין אותה לרגע "הגדול והנורא" של מה שנביאי התקופה מכנים "יום ה'", לרגע שבו יינתן דין וחשבון מלא לפני האל, למען תיכון צדקת ירושלים. ודיבור זה של מלאכי, הנקרא ימים אחדים לפני הסדר, הוא המעניק לנו את הבסיס להיאחזות בדמויותיהם של אליהו ושל מרים כדי להעניק לסדר משמעות גאולית ממש, לעשותו גשר בין יציאת מצרים ("גאולה ראשונה" בלשון המסורת) לבין תקוות השלום והשלמות ("גאולה אחרונה" בלשונה של זו).
ריפוי, השבת לב אמהות ואבות על בנות ובנים, והשבת לב בנות ובנים על אמהות ואבות; זהו תנאי הכרחי לשיקומה של החברה שלנו. אבל ריפוי והשבת לב אין משמעם טשטוש הגבול בין שקר לאמת, בין צדק לרשע, בין גזענות לסולידריות, בין אהבת אדם לשנאת הזר, בין בקשת שלום לחרחור מלחמה וקידוש כיבושיה. אדרבא, מלאכי יודע גם יודע, שעוד דבר חייב להתקיים כדי שהחברה השבה לציון תוכל להירפא ולהתחזק, להתמודד עם אתגרי ההיסטוריה והיות בשלה ל"יום ה' הגדול והנורא". הכרחי שמאמץ אדירים זה יביא למימוש השאיפה והמצווה "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (מלאכי ג, יח). שהרי סולידריות אינה נרפות מוסרית, אהבת אדם אינה נקנית במחיר עיוורון-מדעת, סובלנות אינה אפס-מעשה. אדרבא, הפטרת "שבת הגדול" מלמדת אותנו שעניינו של הפסח הוא המאבק הנמשך למען הצדק, למען עבודת אלוהים המקיימת עולם, המתקנת עולם. רק מתוך כך תיקנה משמעות מקודשת לדברי יראי ה' הנדברים איש עם רעהו, יהיו ריפוי החברה והשבת הלבבות תשתית איתנה לגאולה בקרב הארץ. רק כך נביא במו ידינו, בכוח אמונתנו, בזכות התעקשותנו שלא להשלים עם מפלות מוסריות וחברתיות, פוליטיות ולאומיות – את אותו יום גדול ונורא שנוכל לראותו באמת ובתמים כיום ה'.
חג שמח.