|
יָהּ, אָנָה אֶמְצָאֲךָ? / מְקוֹמְךָ נַעֲלָה וְנֶעְלָם! וְאָנָה לֹא אֶמְצָאֲךָ? / כְּבוֹדְךָ מָלֵא עוֹלָם! הַנִּמְצָא בַקְּרָבִים / אַפְסֵי אֶרֶץ הֵקִים, הַמִּשְׂגָּב לַקְּרוֹבִים, / הַמִּבְטָח לָרְחוֹקִים, אַתָּה יוֹשֵׁב כְּרוּבִים, / אַתָּה שׁוֹכֵן שְׁחָקִים. תִּתְהַלֵּל בִּצְבָאֲךָ ‑ / וְאַתְּ עַל רֹאשׁ מַהֲלָלָם, גַּלְגַּל לֹא‑ יִשָּׂאֲךָ / אַף כִּי חַדְרֵי אוּלָם! וּבְהִנָּשְׂאֲךָ עֲלֵיהֶם / עַל כֵּס נִשָּׂא וָרָם, אַתָּה קָרוֹב אֲלֵיהֶם / מִרוּחָם וּמִבְּשָׂרָם, פִּיהֶם יָעִיד בָּהֶם, / כִּי אֵין בִּלְתְּךָ יוֹצְרָם. מִי זֶה לֹא יִרָאֲךָ ‑ / וְעַל מַלְכוּתְךָ עֻלָּם? אוֹ מִי לֹא יִקְרָאֲךָ ‑ / וְאַתָּה נוֹתֵן אָכְלָם? |
דָּרַשְׁתִּי קִרְבָתְךָ, / בְּכָל‑ לִבִּי קְרָאתִיךָ, וּבְצֵאתִי לִקְרָאתְךָ ‑ / לִקְרָאתִי מצָאתִיךָ, וּבְפִלאֵי גְבוּרָתְךָ / בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ. מִי יֹאמַר לֹא רָאֲךָ? / הֵן שָׁמַיִם וְחֵילָם יַגִּידוּ מוֹרָאֲךָ / בְּלִי נִשְׁמַע קוֹלָם! הַאֻמְנָם כִּי יֵשֵב / אֱלֹהִים אֶת‑ הָאָדָם? וּמַה יַחְשֹׁב כָּל‑ חוֹשֵׁב, / אֲשֶׁר בָּעָפָר יְסוֹדָם – וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב / תְּהִלּוֹתָם וּכְבוֹדָם! חַיּוֹת יוֹדוּ פִלְאֲךָ / הָעוֹמְדוֹת בְּרוּם עוֹלָם, עַל רָאשֵׁיהֶם כִּסְאֲךָ ‑ / וְאַתָּה נוֹשֵׂא כֻלָּם!
|
יהודה הלוי עוסק בשירו באחד מן הפרדוכסים היסודיים באמונתנו: האמונה באל שלא נמצא בשום מקום, אל מופשט ורחוק, שיחד עם זאת הוא בכל מקום, אמיתי וקרוב כאהוב ממש.
תיאור ההוראות המפורטות שנותן אלוהים למשה ולעם כולו, מכריח אותנו להתמודד עם הפרדוכס הזה – הנה אך לפני שתי פרשות קראנו "אנכי ה' אלוהיך…לא תעשה לך פסל וכל תמונה", ואילו עכשיו: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". ולא סתם מקדש – מקדש העשוי ממיטב החומרים.
פרשני כל הדורות נדרשו לשאלה זו – כיצד ייתכן שהאל המופשט זקוק למשכן, מה תפקידו של המשכן ועל איזה צורך הוא עונה.
וכך נאמר במדרש שמות רבה (פרשה ל"ג סימן א):
משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו [המלך]: בתי שנתתי לך יחידית היא. לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול, לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי: שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי, שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקב"ה לישראל: נתתי לכם את התורה. לפרוש ממנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול. אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר: ועשו לי מקדש.
לכאורה המדרש מתייחס למקדש ממש, למשכן האל, לבית הכנסת. משכן האלוהים מזכיר לנו, על פי המדרש, את קיומו של האל ואת העובדה שהוא-הוא שמסר לנו את התורה, בִתו-יחידתו, ועלינו להוקיר ולהעריך את האוצר שהפקיד בידינו.
אבל המדרש אומר יותר מזה, שכן עלינו לעשות לאל, למלך, קיטון אחד בכל מקום שאליו אנחנו הולכים. ומכאן, שעלינו לעשות לו קיטון בליבנו, לדאוג שנזכור אותו ואת תורתו בכל עת ובכל מקום.
* * *
נלך רגע הצידה, לעניין אחר, אותו נקשור לדרשתנו בהמשך. מבין שמונה מדרגות הצדקה שקבע הרמב"ם, שהראשונה שבהן היא לתת לעני הלוואה או לעשות עמו שותפות ולהוציאו ממעגל העוני, אני רואה את החשיבות הגדולה דווקא במדרגה החמישית: "שיתן לו בידו קודם שישאל". אומר הרמב"ם, מצווה עלינו לתת לעני עוד לפני ששאל, עוד לפני שביקש מאיתנו עזרה.
ומדוע אני חושבת שדווקא מדרגה זו חשובה? מפני שהיא איננה נובעת מן השכל הישר או ההיגיון, היא איננה טכנית. מדרגה זו של צדקה מצריכה דבר-מה אחר – היא מצריכה רגישות. לעזור לאדם אחר עוד לפני שהוא מבקש, פירושו לפקוח עיניים ולפתוח את הלב, להתבונן סביב ולחשוב בעצמנו מי הוא או מי היא הזקוקים לעזרה.
פורים בפתח, וכולנו מתחילים להתכונן. בעיקר בכל הנוגע לפולקלור – קניית תחפושות והכנתן. אבל אולי לא רק בזה, אלא גם במצוות החג – תכנון איפה נקרא את המגילה, הצטיידות בקצת משקה והכנת מטעמים למשלוחי המנות. אבל מצווה אחת אנחנו נוטים לשכוח – מצוות מתנות לאביונים.
פורים מעניק לנו הזדמנות מצוינת ליישם את המדרגה החמישית מבין מדרגות הצדקה של הרמב"ם – לתת לו קודם שישאל. ולא לאחד, אלא לפחות לשניים. ובנדיבות, למען יוכלו לשמוח עם כל עם ישראל.
* * *
ועכשיו, בואו נקשור את כל הקצוות.
בניית מקדש בתוכנו היא בניית הרגישות הזו, עליה מדבר הרמב"ם. בלשון המדרש אנו נדרשים לעשות לעצמנו, בכל מקום שאנחנו הולכים, ממש בליבנו, קיטון אחד, שיזכיר לנו את התורה ומצוותיה. שיזכיר לנו את האל שנתן לנו אותה ושברא את כולנו שווים, אלה שיש להם ואלה שיש להם פחות. או-אז, האל ממלא את לבנו והוא קרוב אלינו, אנו חשים אותו והוא בכל מעשינו. כשאנחנו עושים לתיקון עולם, גם האל ממלא את העולם.
כאשר מסיים העם לבנות את המקדש, נאמר בפרשת פקודי (ל"ט, 43): "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציווה ה' כן עשו, ויברך אותם משה".
על כך שואל המדרש (ספרי במדבר, פסקא קמג, עמ' 191): "מה ברכה ברכם? אמר להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. והם אומרים: 'ויהי נועם ה' אלוהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו'. יהי רצון שתשרה שכינה בכל מעשה ידינו – אם בזהב וכסף, אם בבדים ובניירות צלופן, ואם בבניית מקדש רוחני לאלוהים: לב טוב יותר ועולם טוב ומתוקן יותר. אמן, כן יהי רצון.
שבת שלום!