האם חשיבותו ומעמדו של המשכן באמת נובעים מכמות הקרסים והלולאות? האם אין היתר לתכנן את המשכן על-פי טעמם של בני הדור?
ואם ניתנות הוראות קפדניות כל-כך, בחזקת תכנון אלוהי, מדוע מוטל על בני האדם לבנות אותו?
האם אין האל יכול ליצור את המשכן בעצמו?
ומעבר לכך: איזה עניין יש לי כישראלית וכיהודיה בת ימינו במעשה אדריכלות מפורט כזה?
אלוהים נותן למשה הוראות מדויקות לבניית המשכן. כך, למשל: "ועשו ארון עצי שטים, אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו" (שמות, כ"ה, א'). נראה, כי מערכת היחסים כאן היא חד-כיוונית: אלוהים מצווה ומדבר, ובני האדם מצווים ושומעים. אין להם שיקול דעת, ולמרות שהם יכולים לא להיענות לציווי – אפשרות זו אינה מוצגת במפורש. אלוהים אומר: " וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר" (כ"ה, מ'). "והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר" (כ"ו, ל'). משה שומע כעת את ההוראות, וראה קודם לכן בעיניו את דגם המשכן.
מכאן עולה השאלה: מהי הסיבה לאחריות האנושית להוצאת התכנון האדריכלי האלוהי מן הכוח אל הפועל? בהיענות לקריאה, בבצועו של התכנון בפועל יש מעין תשובה. דיאלוג לא מילולי, ולא בין שווים, אך בכל זאת מערכת יחסים הדדית. משה בוחר לא לאטום את אוזניו משמוע את הציווי האלוהי, הוא אינו עוצם את עיניו אל מול מראה המשכן המתוכנן, ותשובתו לציווי האלוהי היא הבנייה.
נוכחותו של האלוהים במשכן היא תגובה: " ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ד, ח'). יש כאן תהליך הדדי: אלוהים מצווה לבנות משכן, בני האדם נענים לאתגר ואלוהים כתגובה שוכן בקרבם. ראינו, אם כן, שתפקידו של העם הוא לעשות, להגיב, לא להותיר את השכינה האלוהית אי שם, אלא לעשות לה משכן בתוכם, בקרבם. ובכל זאת: מדוע יש צורך בהוראות כה מפורטות? האם אין בכוחו של העם לתכנן משכן ראוי? האם אין סומכים על התכנון של העם, אלא מטילים עליו את משימת הביצוע?
יש האומרים, כי תבנית המשכן מקודשת, כי יש משמעות ועוצמה בכל פרט ופרט, הנשגבים מבינתו של אדם. אני מציעה להבין זאת אחרת: בתכנון המפורט של המשכן יש אמירה חינוכית. יש ערכים שאלוהים מעוניין שיבואו לידי ביטוי במשכן, גם אם לבני האדם הדבר קשה ומורכב. חשוב לזכור, כי המשכן הוא המקדש הראשון, ובני ישראל עדיין לא הפנימו את השוני שבין משכן לאלוהיהם לבין מזבח לאלילים. כך, למשל, הצורך האנושי בהגשמה לא יבוא על סיפוקו במשכן, משום שזהו רצון האל. כך, נמצא גם איסורים ערכיים נוספים לגבי בנייתו של מזבח לאלוהים, למשל: "לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות כ', כ"א-כ"ב), "לא תניף עליהם ברזל" (דברים כ"ז, ה). המקדש לאלוהים לא ייבנה באופן המרמז על אלימות.
באותו אופן, כציווי שאינו רק טכני אלא טומן בחובו גם מסר ערכי, אני מציעה לקרוא את תיאור הכפרת: "ועשית כפרת זהב טהור אמתים וחצי ארכה ואמה וחצי רחבה. ועשית שנים כרבים זהב, מקשה תעשה אותם משני קצות הכפרת. ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה מן הכפרת תעשו את הכרובים על שני קצותיו. והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו, אל הכפרת יהיו פני הכרובים. ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדת אשר אתן אליך. ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל" (שמות, י"ז, כ"ב).
התאור מצביע על כך שבקודש הקודשים, מעל ארון העדות בתוכו נמצאים לוחות הברית, מונחים שני כרובים בעלי כנפיים, שפניהם זה אל זה. קולו של אלוהים עולה ובוקע מבין שני הכרובים, משם מגיע הציווי האלוהי לעם. אך מהו תפקידם של הכרובים? אין להניח שהם ממלאים פונקציה קישוטית בלבד במקום כה מרכזי. הרי החשש להגשמה בקודש הקודשים הוא כה גדול, עד כי כמעט מסוכן לשים שם שני יצורים בעלי כנפיים. כשמשה בא לשמוע את דבר האל, הוא רואה ושומע – רואה את שני הכרובים ושומע את קולו של האל. הכרובים מוצגים כאן כסימטריים, כל כרוב מונח בקצה אחר, ושניהם פונים זה אל זה. אך אין די בכך שפניהם זה אל זה, ככתוב: "ופניהם איש אל אחיו". מתוך הדיאלוג הזה, מתוך הראייה של כל כרוב את זה העומד מולו, גם אם הוא עומד בקצה האחר, כאחיו – מהמימד הזה בוקע הקול האלוהי. זאת ועוד: שני הכרובים מסוככים בכנפיהם על הכפורת, זאת אשר שמה מרמז על יכולת המחילה והכפרה, מוגנת. שני הכרובים הנמצאים בדיאלוג מגנים, מרככים, מסוככים עליה. הם המאפשרים את קיומה של הכפרה, של הסליחה והמחילה.
מהו אם כן הסמל החזותי שמשה רואה בשומעו את הציווי האלוהי? שני כרובים, העומדים זה מול זה, משני הצדדים, אך כאחים. לעתים נראה, שבמציאות הסובבת אותנו, איננו מסוגלים עוד להפנים את המודל החינוכי של הכרובים. ביכולת ליצור דיאלוג אמיתי בין שווים (לאו דווקא בין זהים) טמונה היכולת לשמוע את הקול האלוהי. כשנשכיל לדבר משני צדי קו העוני כשווים, כאחים, כשנשכיל לנהל דו שיח אמיתי בין גבר לאישה, בין מנהל מפעל לפועלים, בין חובש כיפה לחובשת כיפה, בין ימין ושמאל, רק אז נוכל לשוב ולשמוע את הקול האלוהי בוקע מבעד לכפרת.