אחרי ההתפרצות הגדולה של יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומעמד מתן תורה, הגיע תורם של הפרקים הארוכים וגדושי הפרטים. הפרשנים אמנם עטים על הפרקים הללו כמוצאי שלל פרשנות רב, אך המורים, ה'מלמדים' וכותבי הדרשות מתפתלים: איך יוצאים משלל הרשימות והפרטים כדי לומר דבר של טעם?
עם זאת, למרבה הפלא, כשאני חושבת על לימוד תורה בכיתה ג', אני זוכרת את שמות כ"ו:
"חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית… וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים".
ככל שהמורה נירה, מחנכת הכיתה בעלת סבר פנים טובות, ניסתה להסביר את טיבם וצורתם של הקרסים והלולאות, החשובים כל-כך למלאכת בניית המשכן, אנחנו, התלמידים, המשכנו לבהות בה ולמשוך כתפיים: לא היה לנו מושג ירוק על מה היא מדברת.
לפתע צץ רעיון במוחה, והיא כתבה במהירות פתק קטן ושלחה אותי הביתה בשליחות דחופה. הגעתי הביתה מתנשפת מן הריצה, מפתיעה את אמא בשעה לא שגרתית. אמא הוציאה את קופסת כלי התפירה העשויה עץ, עם מדרגות שנפתחות לצדדים במשיכה, גדושה בכל טוב: כפתורים בגדלים וצבעים שונים, חוטים, מחטים וסרטים. יחד חיפשנו קרס ולולאה. אמנם הם לא היו עשויים זהב וגם לא מרשימים במיוחד בגודלם. קשה לדמיין קרס ולולאה כאלה מחזיקים יריעות של אוהל גדול, אבל הם בהחלט היו קרס ולולאה. אמא רוקנה קופסת גפרורים עם תמונת צבי מסועף קרניים על רקע להבות אדומות של חברת 'נור' ושמה אותם בתוכה, ואני יצאתי בריצה בחזרה לכיתה. היום, כמעט חמישים שנה אחרי, מכל לימודי התנ"ך בכיתה ג', אני זוכרת בעיקר את השיעור הזה, שנעדרתי מחלק נכבד ממנו, כדי לעבור אחר-כך בין השורות ולתת לילדים להציץ לתוך הקופסא ולראות קרס ולולאה שוכנים בתוכה לבטח.
וכך הצטמצם בעיני מעשה המשכן כולו לשני פריטים זעירים אלה: המשכן בקליפת אגוז, או, אם תרצו, המשכן בקופסת גפרורים.
פרשת תרומה וארבע הפרשות שיבואו אחריה מזמנות לנו אלפי מילים (אלף מאתיים שמונים ושתים מילים רק בפרשה זו) השקולות כנגד מבנה אחד, לא מרשים במיוחד: אוהל הנטוע בחצר גדולה, מספר פריטים בודד בתוכו, עשוי אוסף של מוטות, יריעות, פרגודים, ויתדות.
למתבונן מבחוץ עשוי האוהל להיראות כמו אוהלים אחרים רק מעט יותר גדול, בולט מעט יותר, בעיקר בזכות החצר הגדולה במיוחד המקיפה אותו, מגודרת בלוחות עץ.
ועם זאת, מדובר בלבו הפועם של מחנה ישראל במדבר – המשכן שילך עם בני ישראל ארבעים שנה וימשיך גם לאחר מכן לשמש מרכז קדושה, מקום התקהלות של אדם וקהילה, מקום התוודעות בין אדם לאלוהיו. היריעות הפשוטות המכסות את המשכן, כך מסתבר, אינן מעידות על חשיבותו או על ערכם של החומרים האיכותיים ויקרי הערך המשובצים בתוכו: זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת, תְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן ואבנים יקרות.
החיצוניות הפשוטה, יחסית, אינה מסגירה את משמעותו, ייחודו ואיכויותיו של הפְּנים, בניגוד לעיקרון מסחרי שהפך גם לעיקרון בעיצוב מרכזי מידע, שקובע: מה שאתה רואה – זה בדיוק מה שתקבל = What you see is what you get .
עיקרון זה נכון דווקא למעשה העגל. העגל נוצר על ידי יציקת זהב מותך לתוך תבנית מוכנה מראש, כנאמר: וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות ל"ב, 4). ברגע שנפתחה התבנית והעגל הנוצץ המונח בתוכה הוצב על בימה מוגבהת, יכול היה כל אדם מישראל לראות מיד לאן הלכה תרומת הזהב שלו ולדעת: מה שהוא רואה זה הדבר עצמו.
וכך אכן מעידים בני ישראל על פרי יצירתם:וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
'אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ' כלומר, זה הדבר עצמו.
איפה, לעומת זאת, האלוהים במשכן? האם יש משהו במשכן שאפשר להצביע עליו ולומר: אֵלֶּה אֱלֹהי?
היכן מסתתר האלוהים במעשה המשכן? האם הוא נמצא בחצר לקבל את פני הבאים? האם הוא מרחף לצד המזבח ליהנות מניחוח הקורבנות? אולי הוא מצמצם את עצמו לתוך הקודש, בין המנורה לשולחן, ושמא צמצם האל את עצמו כדי להתאים לחלל הלא גדול שבין הכרובים מעל לכפורת המכסה את ארון העדות בקודש הקודשים? כמו שנאמר: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת (שם, כ"ה 22).
וכיצד כל זה מתקשר להצהרה ההתחלתית, שאיתה מתחיל מבצע בניית המשכן והקמתו: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שם, שם 8). מה המשמעות של 'בְּתוֹכָם'?
וגם: האם אלוהים נמצא בתמונה הגדולה, במבט ממעוף ציפור, או דווקא בפרטים הקטנים?
אז זהו, שהנוכחות האלוהית במשכן היא החידה הגדולה המרחפת מעליו, שפתרונה מסתתר בפרטים הרבים הנפרשים בפנינו בפרשות המשכן. באיזה פרט, בתוך איזה פסוק או פסקה מסתתרת התשובה – לאלוהים פתרונים. דווקא חוסר וודאות זה דורש מאיתנו להתייחס לפרשות אלה ככתב חידה, שבו לכל פרט יש מקום ותפקיד במלאכת האיסוף והצירוף שתוביל לתשובה אפשרית. אבל כל תשובה אפשרית כזו היא גם חמקמקה. הלא גם כאשר נעקוב צעד אחר צעד אחר מלאכת הקמת המשכן, נשים לב לכל פרט ופרט, נחבר כל קרס ונסגור כל לולאה, אין בידינו הבטחה וידיעה ברורה שהנוכחות האלוהית אכן תפקוד את החללים המוקפדים והמדודים שהכנו עבורה.
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, כמו הקרס והלולאה, ואולי יותר מכך – במעשה החיבור ביניהן, כאשר "תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ" (שם, כ"ו 2).
אבל בכל רגע נתון עלולה הנוכחות האלוהית לחמוק ולעבור, כענן פורח, כצל עובר, ולהותיר בידינו את המלאכה לפרק ולהפריד על מנת לחזור ולחבר.
בפירושו לפסוקים הדנים באורכן של היריעות המכסות את המשכן, המותירות 'סֶרַח הָעֹדֵף' כותב רש"י:
וְכָפַלְתָּ אֶת הַיְרִיעָה הַשִּׁשִּׁית:- העודפת באלו העליונות יותר מן התחתונות:
אֶל מוּל פְּנֵי הָאֹהֶל – דומה לכלה צנועה המכוסה בצעיף על פניה (רש"י לשמות כ"ו 9).
ובהמשך דברי רש"י בפסוק 13:"יהיה סרוח על צדי המשכן – לצפון ולדרום, כמו שפירשתי למעלה. לִמדה תורה דרך ארץ – שיהא אדם חס על היפה".
'חס על היפה' אכן משקף את העיקרון העומד בבסיס מלאכת המשכן, כאשר היפה והיקר ביותר הוא גם המוצנע ביותר, ומה שנראה לעין הוא לא הדבר עצמו אלא הפרגוד, המסך, הכיסוי שמכסה ומסווה אותו, רומז אליו, מציין את נוכחותו, בלי לתת למתבונן אפשרות להצביע על פרט זה או אחר ולומר: אֵלֶּה אֱלֹהי.
הנוכחות האלוהית שומרת בעקביות על עקרון העמימות: אם בדמות הענן המכסה את המשכן מרגע השלמתו, או "הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים" (שם, כ' 18) אליו ניגש משה במעמד סיני.
What you see is not what you get
הנראה לעין הוא רק בבואה, השתקפות, דימוי לדבר עצמו, החומק מן העין ודורש מאמץ מתמיד לשאוף אליו ולהשיגו אם בדרך השכל או הלב, אם באמצעות התקהלות בציבור, תפילה אישית או התבוננות פנימה, ואם על ידי מחוות של קרבה והקרבה.
הקרבה אל האל דורשת לוותר על הוודאות שבראייה, לוותר על הדמות היצוקה בזהב או האמת החקוקה בסלע, על מנת לשהות ולהשתהות בערפל, במסתורין, בבלתי נודע ובבלתי ידוע, שהמשכן מצייר רק את קווי המתאר שלו בלי להיות הוא עצמו.
אלוהים, מלמדת אותנו מלאכת בניית המשכן, אלוהים קיים בזירה בצורה כלשהי, אך קיומו דורש מלאכת פענוח זהירה ועקבית, מלאכת הרכבה, הקמה, חבירה ופירוק מחדש.
שבת שלום