פרשת תולדות פותחת את הסאגה הארוכה והסוערת של סיפור חיי של יעקב. הרבה עליות ומורדות, בעיקר מורדות, מלוות את חייו של יעקב ואת אישיותו. ראשיתן נעוצה בתקופת הריונה של רבקה אימו. הציפייה הארוכה והתפילה לכך שהיא ויצחק יצליחו להעמיד צאצאים מתחלפת לה בסבל הריון-התאומים שברחמה. קשה לומר מהי בדיוק המציאות הנרמזת באמירה שהללו "התרוצצו" בקרבה, אולם ברור שהסבל היה מחריד ומעורר ייאוש ממש: וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי, וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה' (בראשית כ"ה, 22). נראה שלא פחות מסבל, הייתה רבקה אחוזה חרדה עמומה מפני אסון הקרב ובא. ואמנם, לא על הסבל אלא על החרדה מבקש לענות דבר האל אליה: שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר (שם, 23). ולא ברור אם דברי האל משככים את החרדה או מאשרים את תחושת האסון המעוררת אותה. שהרי, משמעם שההתרוצצות הנוראה שברחמה אינה אלא ראשיתו של מאבק-עולמים בין שני לאומים, שדינה להימשך ולהתממש במציאות שבה לאום אחד – אחד משני תאומיה העומדים להיוולד – 'יעבוד' את רעהו. לעולם ישרור מתח ביניהם. לעולם יתקשו לחיות יחדיו.
ואמנם, במשך עשרות שנים כרוך סיפורו הנפתל של יעקב בעקבו ממש בסיפורו של אחיו-תאומו; מהרגע שבו אחז בעקב אחיו כמבקש למנוע ממנו להקדים אותו, ועד לרגע שבו נאלץ לשאת בתוצאות מעשה הרמייה הנורא שביצע. הסיפור המקראי אינו חוסך מיעקב את מבטו הנוקב והביקורתי. הוא מתאר אותו כילד תפנוקים שמנע מאחיו הצייד חסד ואמת; שרימה בלא היסוס את אביו; שהוליך את אחיו לרגע השבר הנורא שבו נשבע: יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי (בראשית כ"ז, 41). כתוצאה מכך הוא נאלץ לברוח לארם וחי בגלותו עשרים שנה. במהלכן התעמת עם נכלוליותו של דודו, לבן, שלא נפלה מזו שלו. רק כשמלאה שם סאת ייסורים זו שב ל"ארץ מגורי אביו" ונפגש שוב עם אחיו. למרות החרדה וחוסר הוודאות היה זה רגע של חסד והשלמה ובה בעת המגע האחרון ביניהם. אירוע זה הוא רגע השיא בחיי יעקב, הזוכה לשם ישראל. מיד אחריו התחילה הנפילה ההדרגתית לתהומות של מי שכשל כבן וכאח, ועתה נכשל והכשיל כבן זוג וכאב. ברגע של כנות נדירה, לאחר שבניו מצאו את הדרך להשתחרר ממשאות הקנאה, הבוגדנות והכעס שהוריש להם, השלימו ומצאו במצרים מפלט משנות הרעב, הודה יעקב הזקן: מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי (בראשית מ"ז, 9). הטרגדיה המשפחתית זכתה אמנם למעין פתרון והשלמה, כדברי יוסף, שליט מצרים: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב (בראשית נ', 20), אך היא עתידה להיזכר בתולדות העם כרקע וכגורם לטרגדיה הלאומית הנוראה עוד הרבה יותר של עבדות מצרים וניסיון השמדת העם.
רבדיו המאוחרים של המקרא, המסורת המדרשית לגווניה ולרבדיה והתודעה הדתית – יהודית, נוצרית ומוסלמית – עשו עם יעקב הרבה יותר חסד ממה שעשה עמו ספר בראשית. חולשתו, מעקשי חייו, נכלוליותו הושכחו או נדחקו הצידה. אבי האומה הלך הצטייר באור חיובי ומרומם. את תפקיד הרשע בסיפור קיבל אחיו – עשו. תרמה לכך בוודאי העובדה שעשו מזוהה, כבר בספר בראשית, עם אדום ועם עמלק. המקרא צייר מלכתחילה את דמותו של עמלק כרע מוחלט וארכיטיפי, שיש למחות מתחת השמים. דמותו של אדום עברה גלגולים מורכבים יותר. התורה מספרת אמנם שאדום (ומואב) סרבו לבקשת משה אפשר לבני ישראל לעבור בגבולם בדרכם לארץ כנען (במדבר כ'), אולם היא מזהירה במפורש: לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא, ולכן: בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' (דברים כג, 9-8). נראה שרק בשלהי תקופת הבית הראשון, כשהאדומים חברו אל אויבי ישראל, הם החלו להיתפס כסמל של רשעה, כדברי משורר תהלים הגולה: זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ (תהלים קל"ז, 7). מכאן ואילך זוהה אדום במהלך ההיסטוריה היהודית עם רומי, עם הנצרות ועם האיבה האולטימטיבית ליהדות וליהודים. עשו, אבי אדום ועמלק, הלך והצטייר בפרשנות ספר בראשית כרע מוחלט לא פחות, בין כשלפרשנות יש אחיזה בכתוב בין כשהיא ניבטת כשרירותית ממש.
מסורת ההפטרות העתיקה, ובמקרה זה אין חילוק בין העדות השונות, מצמידה לפרשתנו ולסיפור לידתם, התבגרותם ובגרותם המוקדמת של עשו ויעקב את דברי הנביא מלאכי:
מַשָּׂא דְבַר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר: כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם ה' עַד עוֹלָם: וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל ה' מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל: (מלאכי א' 5-1)
מלאכי, בן הדור השני לשיבת ציון, נושא בליבו את הטראומה הנוראה של החורבן, נראה שעוד יותר מאימה ומאיבה כלפי בבל, המעצמה הכובשת והמגלה שירדה כבר מבמת ההיסטוריה עם עליית האימפריה הפרסית, איבתו וזיכרונו המדמם מופנים כלפי העם השכן, ששיבה לציון משמעה גם שיבה אל קרבתו הגאוגרפית.
נבואות מלאכי כוללות אחדות מהאמירות היפות ביותר בספרות הנבואה. הוא שלימד אותנו: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ (מלאכי ו, 8). הוא שידע לומר: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע (מלאכי ג, 16). אולם ספרו נפתח דווקא בדברים קשים אלה. ניתן להבין ללבו ולרוחו. ניתן לחוש באותנטיות של זעמו על אדום וברצון המפעם בו לראות בקללת הנצח של ארצו. אבל חובה קדושה להתייצב במלוא הכוח נגד דבריו. לומר בלא משוא פנים שיש בהם משום חילול ה' קשה וחסר תקנה. הם מעלילים על האל שהוא "שונא", שאין עמו יכולת למחילה, שישים לנצח כברת-ארץ בעולם שברא לשממה ולתנות-מדבר. ויותר משיש להתייצב אל מול הנביא הקדום, יש לסרב סירוב גדול ונחרץ לקביעת המסורת שכך יש להבין ולממש את דבר הפרשה, את דבר פרשת הימים שבה אנו מצויים.
יעקב נאבק במלאך ושרה עם אלוהים ואנשים. ההיסטוריה מחייבת אותנו לחשבונות קשים עם עצמנו ועם הרשעה שהתייצבה לא אחת מולנו. מציאות החיים מציבה בפנינו את מצוות החיים להיאבק על חיינו ועל שלומנו. אך לעולם אין היא מתירה לנו להעליל על האל שהוא שונא עמים, לעשות את הנקמה לאליל שאותו נעבוד בחמת זעם, לשכוח ולו לרגע שחותמו של הקב"ה הוא האמת ושמו – שלום. רק אם נשכיל לדבוק באמת זו אפשר שיינתן בנו עוז לצלוח את ימי המסה והמריבה, אפשר שיינתן לנו שלום.
שבת שלום