תחפושתו של יעקב מוצלחת ביותר: הוא איננו מסתפק בלבוש בגדי אחיו (כז-טו), אלא אף מכסה עצמו בעורות גדיים, כך שבעת שימשש אותו אביו יטעה בזיהויו ויחשוב כי הוא הוא עשו. הטקסט המקראי מתאר את המפגש בין האב ובנו הצעיר באופן שיכול היה להיראות קומי – אנחנו יודעים משהו שיצחק עצמו אינו יודע: הנער העומד מולו אינו עשו אלא יעקב. סיטואציה זו יוצרת אירוניה ספרותית, אבל אין זה רגע קומי אלא טראגי, ובאופן עמוק ביותר – כזה שישפיע מעתה ואילך על כל תנועותיו, ומעשיו העתידיים של יעקב. יצחק אינו מגלה את התרמית, אינו מזהה את יעקב ומברך אותו בברכה שיועדה לאחיו הבכור. אבל אנחנו, ויעקב עצמו, יודעים את האמת – הוא זוכה בברכה הראויה לאחר.
התחפושת של יעקב אמנם מוצלחת, אך היא אינה מושלמת: יעקב אולי נראה כעשו, במיוחד לעיניו הכהות של אביו, אבל הוא אינו נשמע כמוהו. קולו של יעקב נשאר כשהיה, ועורות הגדיים אינם יכולים להסוות אותו. האדם העומד מול יצחק נראה כמו עשו, מורגש כמו עשו, ואפילו מריח כמו עשו, אבל הוא לא נשמע כמו עשו. הקול, המילה, הברכה, הם המובילים את הסיפור הזה, כמו אחרים במקרא ובמקורות יהודיים אחרים.
הקול הוא הפוטנציאל הרוחני הפנימי בהתגלמותו הגשמית בעולם. הוא הנוצר בתוך הגוף פנימה ומתגלגל ויוצא החוצה אל העולם. הוא ההוצאה מן הכח אל הפועל של רוח אלהים הנפוחה באפינו, והוא הוא ההגשמה של העצמי הפנימי בעולם החיצון.
נפש הנמצאת בתוך גוף אליו אינה מחוברת, נמצאת בגלות. קול היוצא מתוך גוף שאינו שלו, אינו קול אותנטי. קול וגוף שאינם אחד, הם מהות פרדוכסלית, הם גלות.
גדולתה של היהדות, כך נדמה לי, הוא בהכרתה העמוקה והבסיסית כי כוחה טמון במה שנראה כחולשה: פרדוכס הקיום בגלות. איכותה הייחודית של היהדות טמונה היתה, כמעט מאז ומעולם, בהגדרת השייכים אליה כ"גולים". להיות "יהודי" משמעו לחיות בתוך הפרדוכס הנצחי של קול יעקב וידי עשו.
בכל מקום בו חיו היהודים, עד לתחילתו של התהליך המהפכני הציוני, הם היו בגלות. היומיום, העבודה, החיים ה"אמיתיים", הארציים היו לבושים תמיד בבגדי עשו, פעלו תמיד מתוך ידי עשו. אבל הזמן ההיסטורי והערכי, חיי הרוח והנפש היו יהודיים. הקול נשאר תמיד קול יעקב.
פרדוכסליות זו לא היתה רק הכרח היסטורי, כך אני מאמינה, אלא גם בחירה ערכית-דתית של היהדות כתפיסת עולם. המודעות התמידית לדיס-הרמוניה בין הקול והגוף, הוא ההופך את הקול עצמו לטהור יותר, צלול יותר, אותנטי יותר. ככל שהשילוב בין הקול והגוף אפשרי פחות, ככל שהחיבור ביניהם קשה יותר – כך מתחדד ייחודו של הקול עצמו, והצליל נשמע ברור ועמוק יותר.
המהפכה הציונית ניסתה לחבר אל הקול היהודי את הגוף המתאים לו, על מנת ליצור יצור חדש לגמרי בעל קול יעקב וידי יעקב. היהודים במדינת ישראל ניסו, מלכתחילה, להיות "שלמים", לצרף גוף לקול, לשלב ידיים עם נשמה. כיום, מהווה החברה היהודית במדינת ישראל סוג של "מוטציה" יהודית – היא בעלת קול וידיים מאותו סוג ומאותו מקור. הבעיה היא שאין ביהדות תפיסה של "יעקב" שלם. המסורת היהודית, והתרבות המחשבתית-מדרשית ואפילו ההלכתית, אינה מכירה בקיומם של "ידי יעקב". הניסיון הציוני ליצור ידיים כאלה יש מאין, ברא יצור מפלצתי כמעט, בעל ידיים מעוותות – "ידי" המדינה היהודית.
יהודים רבים במדינת ישראל מסתכלים על "הידיים" – הזרועות האזרחיות של המדינה "היהודית", ובמיוחד צה"ל – וחושבים כי זו "יהדות". אבל הם טועים. כפי שניתן להיות יהודיה ופמיניסטית, למשל, למרות שערכים אלה אינם זהים במהותם, כך ניתן גם להיות יהודי וחלק ממדינה אזרחית. "פמיניזם" אינו ערך יהודי, ו"צבא" אינו כלי יהודי. להיות יהודי משמעותו להשתמש בכלים ובערכים הללו ולפתח אותם מחד, אבל מאידך, לשמור תמיד על תחושת אי הנוחות הנוצרת מפער הזהויות: אני אזרחית מדינת ישראל בכל רמ"ח אברי, ואני גם יהודיה – אבל אלה אינן זהויות חופפות, בשום אופן; אני פמיניסטית בכל שס"ה גידי, ואני גם יהודיה – אבל אלה שתי זהויות נפרדות. הכרה ומודעות לפער ולפרדוכס, היא בעיני ערך יהודי.
יעקב זוכה בברכה כי הוא משתמש בידי עשו. חוסר התיאום בין הקול והידיים הוא המאפשר לו לזכות בברכת אביו, הוא המאפשר לו לצמוח ולהתקדם. כאשר יעקב משתמש, בהמשך חייו, בידיו שלו, הוא גורם סבל לכל הסובבים אותו – לכל משפחתו המורחבת, ובמיוחד לנשיו וילדיו.
אולי המטרה היהודית העומדת בפנינו היום, בפני היהודים במדינת ישראל, היא להחזיר לעצמנו את תחושת הגלות. תחושה זו אינה אמורה לחסום את היצירתיות או את ההתפתחות הרוחנית היהודית שלנו, אלא להיפך. תחושת הגלות אמורה לאפשר לנו צמיחה רוחנית והעשרה. חוסר נוחות וחוסר שביעות רצון, הם המניעים העיקריים להתקדמות טכנולוגית ותרבותית. המחסום הניצב בפני התרבות היהודית במדינת ישראל הוא השלוה והשובע (מבחינה יהודית).
הברכה הניתנת לאיש המופיע בפני יצחק, האיש בעל קול יעקב וידי עשו, מכילה בתוכה את שניהם: "ויתן לך האלהים מטל-השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש" [בר' כז כח]. הקול הנובע מרוחו של אלהים המופחת בנו מאז ראשית הבריאה, הוא זה שיזכה לטל השמים. הידיים, שאנו מחזקים בעצמנו, הם אלה שיזכו לשמני הארץ. רק השילוב ביניהם יביא לצמיחה והתפתחות.
הלוואי ונהיה ראויים לברכה.