תחילת הפרשה בבשורה המדהימה לרבקה שהיא נושאת תאומים. כיום , זוהי תחושה שיותר ויותר הורים יכולים להזדהות עמה בעקבות התפתחויות ברפואה המודרנית שבגינם יותר ויותר הורים מתבשרים שגם הם יביאו תאומים לעולם: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ ה', וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים, בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי; וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-ה'.(בראשית כ"ג כא-כב)
רבקה חשה שיש דבר מה שונה בהריונה והיא יוצאת למצוא תשובה מדוע הוא שונה משל אחרות. אלוהים עונה לה תשובה קשה ומבהילה, שעם אמירת המילים קבע את גורלם של התינוקות ושלח אותם אל גורל של סכסוך ופרידה לדורות: וַיֹּאמֶר ה' לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ, לָלֶדֶת; וְהִנֵּה תוֹמִם, בְּבִטְנָהּ. וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ, עֵשָׂו. וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב; (בראשית כ"ה כג-כו)
רבקה קיבלה את מה שנשים רבות בטיפולי פוריות, מקוות לקבל: שניים במחיר אחד. הם נולדים ביחד, אחים. זה אוחז בעקבי זה.
אז איך, איך למען השם היא יכלה לעשות את מה שעשתה?! כיצד יכלה להעדיף תאום אחד על פני השני?
הפרשנות המסורתית ואפילו המודרנית לדמותה של רבקה ממקמים אותה לעיתים כנביאה, בעוד יצחק היה עיוור. היא ידעה שעשו פניו לעבודה זרה ויעקב פניו לאלוהים ולכן היא עשתה מעשה קשה והעדיפה בן אחד על פני השני. פרשנות מודרנית מתרצת אותה כמי שפעלה בעולם פטריארכלי ועשתה כמיטב יכולתה במצב בלתי אפשרי. אבל כיצד אנחנו נוכל להבין את מעשיהם של רבקה ויצחק?
אפשרות אחת היא לנסות ולרכך את הבחירה של ילד אחד על פני אחר. שד"ל (שמואל דוד לוצאטו) מנסה לרכך את המעשה הזה באמירה שיצחק דווקא התכוון לברך את עשו בברכה שטובה לשני הבנים:
כי אמר בלבו: יעקב ישכון עם עשו, ויירשו שניהם את הארץ אשר נתן אלהים לאברהם, וברכת אברהם תתקיים בשניהם, כי שניהם זרע יצחק ובני הגבירה, והנה ברכת אברהם מעצמה תחול עליהם בלי שיברך הוא את יעקב; אך הוצרך לברך את עשו, למען יהיה לו יתרון על אחיו ויהיה גביר עליו. ואף על פי שיהיה עשו גביר על יעקב, תוכל ברכת אברהם להתקיים בשניהם, ויהיו שניהם ברוכי ה' וישכנו בשלום יחדו.
אך גם שד"ל חש אי נחת אל מול ההעדפה הברורה של רבקה את יעקב: נשאול נשאלתי בעניין ברכות יצחק ליעקב ועשו ובעניין תחבולת רבקה אמנו, הנראה למראה עיניים עקבה ומרמה, ולא מצאתי מענה מספק.
גם עבורי זה לא מספק. לאחר שקראתי עשרות פרשנויות. רק אמירתו הנוקבת של הרש"ר הירש על הכישלון החינוכי של יצחק ורבקה, כיחידה הורית מעניקה לי קריאת כיוון. לפיו, יצחק ורבקה, שהיו אמורים לעבוד יחד על מנת לחנך את ילדיהם, לא עשו זאת. במקום לחנך ולראות כל ילד כיחיד הם ראו אותם כמקשה אחת. הירש ציין בפרשנותו שלמרות שכמעט כל דמות מקראית איננה מושלמת חטאם של יצחק ורבקה קשה במיוחד:
(כז) ויגדלו וגו'. אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה – לא רק בתכונותיהם – אלא גם בחינוכם הלקוי (בראשית רבה סג, יד). כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות (עי' פסוק כד), תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנך לנער על פי דרכו" וגו' (משלי כב, ו)
..אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו – היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז "הגיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת. יעקב ועשו, על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם
כח) רגשות ההורים היו חלוקים ביחס לבניהם, – אף זו עובדה שלא יכלה להשפיע לטובה. אחדות דעות ביחס לחינוך, ואהבה שווה לכל הבנים, – גם אל הלקויים במידותיהם, הזקוקים לאהבה מסורה עוד יותר מהחולים בגופם, – הם הם תנאי היסוד ואבני הפינה לכל חינוך.
בכל גידול ילדים כל כך הרבה מונח על כף המאזניים וכל כך קל לקלקל. בתאומים ישנו אתגר ייחודי להימנע מהשוואת ולדעת שכל ילד עומד בפני עצמו. ועדיין אינני מסוגלת לנער מעל עצמי את השאלה איך רבקה יכלה לבחור ילד אחד על פני האחר. ותשובה אין. אם אני קוראת את סיפורם של יעקב ועשו כמידה כנגד מידה אל מול עקדת יצחק, הרי שעשו, לעומת אביו, עבר עקידה סמלית בידי אמו.
אולי מה שמפחיד אותי יותר מכל היא העובדה שלרבקה היה בטחון עצום במעשה שהיא עשתה. היא הייתה בטוחה שהיא מצילה את בנה ולפי הפרשנים, את עם ישראל כולו. בחירתה הייתה מושתת על תפיסת האמת שלה. ההבנה הזו מערערת אותי מהיסוד. האם גם אני, כאם, מאמינה במשהו שאולי פוגע בילדים שלי? עד כמה אנחנו באמת יכולים להיות בטוחים שהאופן שבו אנו מחנכים ומגדלים את ילדינו היא היא הדרך הנכונה?
פרשת תולדות היא פרשה המזכירה לנו שנה בשנה את הכוח העצום שיש לנו כהורים לפגוע ולרמוס את ילדינו, גם כשאנחנו מאמינים בכל ליבנו שאנחנו מנסים להטיב עמם. אולי הפרשה נועדה ללמד אותנו צניעות. נשמות ילדינו בכף ידינו.
אך למרות הכאב האדיר ונפשו הפצועה של עשו, הוא עושה עמנו חסד גדול. הוא מזכיר לנו שהנקמה הטובה ביותר היא לחיות חיים טובים. למרות הפגיעה העצומה בו, עשו יוצא לדרכו, מקים משפחה וחי חיי רווחה. כשהוא נפגש שוב עם אחיו, בפרשת וישלח, הוא סולח באמת ובתמים. בפרשת וישלח יש עיסוק חוזר במילה פנים, על הטיותיה השונות. יעקב מבקש לראות את פניו של עשו ובו בזמן מפחד פחד מוות ממראה פניו. במאבק עם המלאך הוא אף רואה את פני האלוהים. רגע המפגש מעלה דמעות בעיני. האחים מתחבקים ובוכים ויעקב אומר לאחיו: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אַל-נָא אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי, מִיָּדִי: כִּי עַל-כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ, כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים–וַתִּרְצֵנִי. (בראשית, לג, י)
למרות הכל, יצחק ורבקה הצליחו לטעת בבניהם אהבה עמוקה, שהצליחה להתגבר על כל המכשולים והטעויות. כאשר אנו מודים בכאבים העמוקים ביותר שלנו, סולחים ונסלחים, אלוהים עמנו. אני מאמינה שאין הורה בעולם שלא היה רוצה בכך עבור ילדיו.
שבת שלום