בתפילת העמידה יש י"ט ברכות ובהן מיוצגות שלוש האפשרויות האלה. הדוגמה היפה ביותר בעיני היא ההתייחסות הכפולה לגשמים: בברכת גבורות אנו מתפעלים מגבורת ה' שביכולתו, בין השאר, להשיב רוח ולהוריד גשם. בברכת השנים אנחנו לא מתביישים לבקש את מה שחשוב לנו מאד: תן טל ומטר לברכה על פני האדמה. זו ברכת שבח וזו ברכת בקשה, ושתיהן חלק מן התפילה.
מה מקור המילה "ברכה"? למדתי מהרב שלמה פוקס שמהותה של הברכה, מלשון "בֶרֶך" – להתכופף כברך, לבטל את האגו; מלשון בריכה – מקור מים חיים. וגם מלשון 'הֲברכַה', להבריך אילן: על מנת ליצור עץ חדש יש לכופף ענף אל הקרקע ולכסותו באדמה, הענף יתחדש, ישריש וייצור חיים מכוח שורשי האילן. כלומר המברך ממשיך 'ממעון הברכות' את ברכתו !
איך מברכים? לאה גולדברג בשירה הידוע מבקשת : למדני אלוהי ברך והתפלל. אכן שני אופני פנייה לאלוהים שצריך ללמדם ולתרגלם. להתפלל אפשר ללמוד על ידי התנסות והתמדה בתפילה. אבל איך לומדים לברך ולו ברכה אחת, אישית, לאדם מסוים? איך יוצרים ברכה כזאת? ממה מתחילים? האם מן המחשבה על האדם, במה כבר בורך? ובניסוחה של רחל שפירא: מה אברך לו במה יבורך?
נושא מרכזי בפרשה שלנו הוא ברכת יצחק לבניו. לקראת מתן הברכה צריכים שני הצדדים להכין עצמם: הצד שיקבל את הברכה צריך להתאמץ ולהכין סעודה מיוחדת, לבוא אל אביו הזקן ולבקש ממנו ברכה. הצד שייתן את הברכה יוזם אותה, מזמן את בנו ושולח אותו לצוד ולבשל. רק כשהוא שבע וטוב לב, ולאחר שיחה מקדימה קצרה עם הבן, מוכן האב לתת את ברכתו.
כשיצחק שולח את עשיו לצוד ולבשל הוא מבקש, אולי, ליצור אצלו התכוננות למעמד הברכה, לחשוב מה חסר לו, מה הוא רוצה לקבל מאביו לפני הפרידה האחרונה ביניהם. ואולי הוא מעביר כאן מסר לבנו – אתה כבר מבורך ביכולת לדאוג למזון לך וליקרים לך.
הפרשה משמיעה את זעקתו של עשיו לאביו: כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו: בָּרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי! ושלושה פסוקים מאוחר יותר הוא ממשיך: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו: הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי?? בָּרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי! וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ.
עשיו זועק את זעקת האדם הנבגד. אחיו בגד בו כשגנב את הברכה שיועדה לו. ברמה עמוקה יותר, אמו בגדה בו כשהעדיפה את יעקב וסייעה לו בגניבת הברכה. אבל הבכי הגדול הוא מול אביו: הברכה אחת היא לך, אבי??? כי יצחק אומר לעשיו בצער: בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ.
איזה מין אב הוא שיכול לברך רק בן אחד? האומנם ברכה אחת בלבד יש ליצחק? האם הברכה הזאת מתאימה לכל אדם, יהיה מי שיבוא לקבלה? האם יעקב יכול להיות גביר לאחיו באותה מידה שעשיו נועד להיות כזה? האין כל עם יכול לחיות על חרבו?
בהשוואת הברכה ליעקב עם זו של עשיו עולים קווי דמיון וגם הבדלים: לשניהם מובטחים טל השמיים ומשמני הארץ, אבל רק ליעקב הובטחו "רוב דגן ותירוש". ליעקב הובטח גם יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ.
אי אפשר היה להבטיח אותו דבר לעשיו, אבל יצחק מצא פתרון טוב ובירך אותו שאמנם וְאֶת-אָחִיךָ תַּעֲבֹד – אבל — וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. כלומר, כאשר יתמרד עשיו נגד שלטון אחיו יצליח לפרוק את עולו מעל צווארו. אמת, העצמאות המדינית אינה מובטחת לנצח לשום עם.
רש"י מצביע על הבדל חשוב בין שתי הברכות: הברכה ליעקב פותחת במילים וְיִתֶּן-לְךָ הָאֱלֹהִים, מילים הנעדרות מהברכה לעשיו. כותב רש"י: מהו האלוהים? בדין, אם ראוי לך יתן לך, ואם לאו לא יתן לך. הכינוי "אלוהים" מייצג את מידת הדין בקב"ה (לעומת הכינוי ה', המייצג את מידת החסד). מכאן לומד רש"י שיעקב יזכה לרוב הטוב המובטח בברכה אך ורק אם יהיה ראוי לכך בדין, בצדק. לעומת זאת, בברכה השניה אומר יצחק : משמני הארץ יהיה מושבך, בין צדיק בין רשע יתן לך. עשיו לא צריך להרוויח את טוב הארץ. בין אם ינהג כצדיק ובין אם רשע יהיה – יזכה בחסד האל.
ההבחנה של רש"י נותנת הסבר מצוין לבני הדורות המאוחרים, המתקשים לחבר בין הברכה הנדיבה ליעקב לבין מציאות חייהם. רש"י אומר להם – ולנו – שהברכה טמונה ביחסים המיוחדים שנוצרו בין האל ובין זרעו של יעקב. ביחסים האלה אין שפיעה אוטומאטית מלמעלה למטה, אלא נדרשת הדדיות בין העם לבין אלוהיו.
הפרשיה השניה בקריאת שמע מהדהדת את הרעיון הזה ומזכירה לנו אותו על בסיס יום יומי: וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם … וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. הנה ההבטחה לדגן ולתירוש, אבל בצמוד לתנאי אותו מצין רש"י.
הפרשנות הזו של רש"י חותרת תחת הרעיון שליצחק היתה רק ברכה אחת ושהברכה ניתנה לבן המבורך באופן רנדומאלי כמעט. הוא מציע לנו שאמנם עיני יצחק כהו, אבל הוא ידע לראות עמוק לתוך העתיד ולהתאים את הברכה לבן ולעם שיצמח מזרעו. אם אין כאן פשוטו של מקרא, וודאי יש כאן עידוד לשומעים. אולי עוד יותר מזה, יש כאן ברכה שמברך רש"י (ר' שלמה יצחקי!) אותנו: אם תצדיקו את הברכה, תזכו להתגשמותה.
מה כוחן של ברכות שאנו מברכים, או זוכים לקבל, היום? בעוד ימים ספורים ייערך בירושלים טקס הסמכה לרבנים חדשים בתנועה הרפורמית ואני, הענייה ממעש, אהיה אחת מהם. נשב שם ונקשיב רוב קשב לברכות שנבורך בהן על ידי ראשי התנועה בארץ ובחו"ל. האם ברכות של שבח נקבל? של הודיה, אולי של בקשה?
הרבות והרבנים החדשים זוכים להיות מוסמכים אחרי שעמדו בכל דרישות תכנית ההכשרה. מעתה עלינו לעמוד בדרישות הגבוהות הרבה יותר של החברה הישראלית. לא נזכה לקבל ממשמני הארץ ולא נלקק חלב ודבש בדרכנו הארוכה מן החול אל הקודש. המדינה בוודאי לא רואה בנו גבירים על אחינו. ובכל זאת נתברך בכך שאם נהיה ראויים לכך, יתן לנו האלוהים את המקום הראוי למנהיגי העדה וכהניה. יתן בדין.
ברצוני לסיים עם קטע מברכת הכהנים, שלא מוצאת את מקומה בשגרת התפילה בקהילותינו:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עָשִׂינוּ מַה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ, אַף אַתָּה עֲשֵׂה עִמָּנוּ כְּמָה שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ. הַשְּׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
שבת שלום