פעם, כדי לעבור מרשות לרשות, היה צריך לעבור בפתח הבית. בשער. בדלת. ואולי זוהי הסיבה שהעובר בדלת נושק למזוזה. ללמדנו, אולי, כי העובר בדלת עושה את המעבר מרשות לרשות כדבר שבקדושה: הכול ברור לו. בכל הנוגע למעבר בפתחים, לא תוכל להחזיק בדלת משני צידיה. או שאתה בפנים, או שאתה בחוץ. בעוברך בדלת, אתה עובר ברשות מרשות לרשות: אתה יודע מניין באת, ולאן אתה הולך.
מה שאין כן בחלון. שכן כידוע אין מצוות מזוזה נוהגת בחלונות. ללמדנו, אולי, שהמעבר בחלון, או אפילו העברת המבט דרכו, יכול להיות דבר מה שבאיסור, או לכל הפחות, דבר מה מורכב. כי החלון בימי קדם, בהיעדר מכשירים טכנולוגיים עתירי קומוניקציה, היה המרחב היחיד בבית שבו יכול היה האדם להיות נוכח בו זמנית בשתי רשויות. יכול אדם לעמוד בתוך ביתו ולהשקיף החוצה, ואדם אחר יכול לעמוד בחוץ ולהציץ דרך החלון, ונמצא כי שניהם יכולים להיות נוכחים בה בעת גם בפנים וגם בחוץ. דרך החלון, כידוע, לא רק מביטים ומציצים אלא גם מתגנבים, ואם מעיינים בסיפורי חלונות תנ"כיים מגלים כי החלון המקראי מבטא אזור לימינאלי, דרמטי, סנסציוני, שדרכו נגלים ובו מסתתרים הסודות, התקוות והפנטזיות של גיבורי וגיבורות התנ"ך.
מבעד לחלון שבקיר החומה הורידה רחב הזונה את המרגלים הישראלים, בסיפור שכולו זנונים, פיתוי, עסקאות אפלות, כיבוש ובגידה. מבעד לחלון אחר, הורידה מיכל את דוד, בסיפור שכולו תככים וצללים נפשיים ומלנכוליה ותסביכי רדיפה וקנאה בין מלכים ויורשים ובין הורים וילדים ואחיות ואחים ואוהבים ונאהבים. מבעד לחלון אחר, ראתה אותה מיכל את אותו דוד בעודו מפזז ומכרכר, ונתנה בו מבט של בוז, אותו מבט קטלני שמשניתן בין איש ואישה, לא תהיה למערכת היחסים שלהם תקנה. מבעד לחלון שבעמק יזרעאל נשקפה איזבל, והביטה בעיניה המאופרות בפוך במבט טרגי וגרוטסקי במבקשי נפשה הבאים להורגה, שעוד רגע ישליכו אותה לכלבים מבעד לאותו החלון בדיוק. מבעד לחלון תנ"כי אחר נשקפה ותייבב אם סיסרא באותו מבט נורא המייחל לשובו של בנה, מבט שכולו תקווה אבודה לדבר מה שלא יתגשם לעולם.
ובשיר השירים, הלוא זהו דודנו, העומד אחר כתלנו, משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים. ומכאן והלאה אנו מתחילים לעמוד על הסימבוליקה הארוטית של החלון, המגלה טפח והמכסה טפחיים, החלון אשר בניגוד לדלת השמורה היטב מאפשר לאהובי ולאהובות המקרא ספק לראות ספק לפנטז אלו על אלו, מבעד לחומות הבצורות שבין המינים והמיניות של אותם הימים. אבל ברובע החלונות האדומים הזה של המקרא מחווירה הארוטיקה המעודנת של שיר השירים לעומת הכמעט פורנוגרפיה של פרק ז' בספר משלי. שם, מבטו הכמה של הדוד משיר השירים מן החוץ פנימה זוכה למבטה הספק עורג ספק הורג של ה"האחות החכמה" הנשקפת מבעד לחלונה ושולחת מבט ש"מבין בבנים", כלומר מבט שרואה איך הבנים הולכים להם ונואפים עם כל מיני בנות זנונים ובנות ניכר ובנות מוות למיניהן בכל פינות וקרנות הרחוב, בעוד שהיא החסודה נותרת כלואה בביתה, מפנטזת על התעלסות באהבים עד אור הבוקר, פנטזיה שנותרת ככל הנראה, אם להתייחס לאופן שבו מסתיים הפרק, בלתי ממומשת.
מה שמביא אותנו לפרשת תולדות, אשר בה המציץ הוא אבימלך מלך פלשתים, אשר משארכו לו הימים, "וישקף בעד החלון והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו". אלא שכאן נחלקים הפרשנים, אם היה החלון פתוח או סגור. רש"י, כדרכו, הולך בדרך הפשט וקובע כי מדובר בעלילה בעלת סממנים אקסהיביציוניסטים, לא עלינו: "וישקף אבימלך – שראהו משמש מיטתו", כלומר שלדעתו של רש"י החלון היה פתוח. פירוש חזקוני, לעומתו, צנוע בגישתו יותר מרש"י, והוא מעביר את הסיטואציה מערוצי הפורנוגרפיה לערוצי הארוטיקה העדינה והוא מסביר": "לא שהחלון היה פתוח, אלא שמתוך שהיה נעול, הבין אבימלך המעשה, שכן בבית אפל מותר לשמש אפילו ביום".
ובאמת, האם היה חלונו של יצחק פתוח או סגור בבואו לצחק עם רבקה? ועל כל פנים, מי יודע מאיזה חומר היו עשויים החלונות בארץ גרר בימיו של אבימלך. מן הסתם, אין מדובר בזכוכית השקופה המודרנית. ויש לשער כי בין אם היה החלון פתוח או סגור, הוא היה עשוי מסוג של חומר חצי שקוף, אולי פיסת עור דקיקה, אולי שכבת עץ מעוטרת. כך שהביטוי "מבעד לחלון" מבטא מבט המגלה טפח והמכסה טפחיים, המבט שבין המודע והבלתי מודע, שבין היודע ושאינו יודע.
והנה לנו מחשבה נאה הקושרת בין הסיפור המשני שבפרשת תולדות, הלוא הוא סיפור יצחק המצחק והמהתל באבימלך מלך גרר והקורא לאשתו רבקה, בדרכו הביזארית של אברהם אביו "אחותי", ובין הסיפור המרכזי של הפרשה, הלוא הוא סיפור הרמייה וההטעיה, המכירה והגניבה של הבכורה במערכת היחסים שבין יצחק, רבקה, יעקב ועשיו. יצחק, אשר זרה חול בעיניו של אבימלך בקוראו לאשת חיקו "אחותו", מתעוור בהמשך הפרשה והפעם הוא זה שמהתלים בו. וגם כאן נשאלת השאלה, עד כמה באמת כהות עיניו של יצחק, עד כמה ידע או לא ידע, שהמוטציה ההיברידית שלפניו שקולה קול יעקב וידיה ידי עשיו היא באמת עשיו או באמת יעקב. והחיה המוזרה הזו, שחציה אמת וחציה שקר, שחציה המציאות כפי שאנחנו מדמיינים אותה וחציה המציאות כפי שאולי אחרים, או אולי אפילו הקדוש ברוך הוא, רוצים שתהיה, מזכירה בעיני בדיוק את תמונת החלון שחציו פתוח וחציו סגור, שדרכו ניבטת-לא-ניבטת תמונת האהבים האסורה בראייה.
פרשנים אחרים, וביניהם גם למשל ספר הזוהר על פרשת תולדות, הרחיקו לכת עוד יותר מרש"י וחזקוני, ואולי מפאת צניעותם של יצחק ורבקה הניחו כי לא ייתכן שהחלון שבעדו הביט אבימלך היה חלון ממשי, אלא שהביטו אבימלך, ואגב כך גם אם סיסרא ובלעם ובעלי חלונות אחרים שבמקרא בחלונות שברקיע, כלומר באיצטגנינות, כדי לחזות בדברים הנסתרים וללמוד על הסודות המתקיימים מאחורי קירות עבים ומבעד לדלתות ולחלונות מוגפים.
ואני חושב על הטכנולוגיות הימי בינמיות והמכושפות הללו, ונזכר, שוב, במקום שבו התחלתי – בהרהור על האופנים שבהן הטכנולוגיות שבהן אנו מוקפים היום משפיעות על תודעתנו וחשוב מכך, על ליבותינו ועל רגשותינו. אני חושב על הרגעים והשעות שאנו מבלים מול חלונות מסכי הטלביזיה, המחשב והטלפון שלנו, על כמויות האינפורמציה, גם האינטימית, שאנו חולקים זה עם זה ושאליה אנחנו נחשפים כל הזמן, במודע ושלא במודע. אני חושב על אחינו החרדים אשר אולי כריאקציה לכל החלונות הפרוצים הללו, הולכים ומקצינים את סייגי הצניעות שלהם בהפרדה באוטובוסים וברחובות וברעלות לגברים בשדה התעופה במה שנראה לי כמלחמה אבודה והזויה אל מול מה שקורה מסביבם. ואני חושב על הדברים שכולנו רואים ויודעים, בעידן שבו הכול כבר נראה והכול כבר שותף מבעד לחלון, בחיים שהולכים והופכים לריאליטי מתמשך המצולם מבעד למצלמות אבטחה ולתוכנות ריגול סייבר-נטיות, בעידן שבו קשה יותר ויותר לשמור על המרחב הפרטי.
ולפתע אני חש געגוע קטן לאותו חלון פשוט, יחיד בקירו, שדרכו הציץ במבט חצי תמים וחצי סקרן אבימלך, בעידן שבו היינו מעט פחות חשופים, ואולי קצת יותר מוגנים ממבטים חודרניים של אחרים אל מול חלוננו שלנו, ושלנו עצמנו כלפי חלונותיהם של אחרים.