פרשת תולדות פוגשת את החקלאים, החזאים ואותנו בראש חודש כסלו. לפי המשנה במסכת תענית, זהו הזמן בו הקהילה מתגייסת לפעולת מנע, רגע לפני סגירתו של חלון ההזדמנויות הקוסמי, ומתפללת לשינוי בכמות המשקעים. ירידת הגשמים, המתנה האלוהית הגדולה מכולן, איננה מיטיבה השנה; חרף העובדה שמאז סוכות אומרים בתפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם"- אנו נמצאים במצב של עצירת גשמים. ארץ גשומה, לפי התפיסה המקראית, היא ארץ מבורכת. ימים גשומים בין חשוון לניסן, לפי התפיסה החז"לית, פירושו קהילה מבורכת. זהו נייר הלקמוס הקהילתי לבחינת המצב הרוחני וההתנהגותי של חבריה.
פרשת תולדות מתארת מצב של בצורת: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם" (בראשית כ"ו, א'). יצחק, כמו אביו לפניו, מהגר בחיפוש אחר מזון. המעבר לארץ פלשתים, ממלכתו של אבימלך, מתברר כמוצלח מעל למשוער: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים; וַיְבָרְכֵהוּ ה'. וַיִּגְדַּל הָאִישׁ; וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל, עַד כִּי גָדַל מְאֹד. וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר, וַעֲבֻדָּה רַבָּה; וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים" (שם, י"ב-י"ד).
כצפוי, השכנים החדשים-ישנים אינם מפרגנים לשפע הכלכלי שיצחק נהנה ממנו: "וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק: לֵךְ מֵעִמָּנוּ, כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד. וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק; וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם" (שם, ט"ו).
יצחק שוב נודד, ומנסה את מזלו בחיפוש מים בשלישית: וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם; וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת, כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו. וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים. וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם; וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ" (שם, י"ח-כ').
המאבק על השותפות במשאבים הטבעיים מחריף, ומגיע לכדי עושק; זה חופר, וזה סותם. זה מוצא, וזה עושק. זה חוזר אל נחלת אביו, וזה מגרשו. המחלוקת מחלחלת עד לאחרון הרועים – יחס אנשי גרר גורר יחס מסוים של קרבן אל תוקפן – יצחק ורועיו סופגים את העלבונות, חורקים שיניים, עוזבים ומנסים במקום אחר: "וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה" (שם, כ"א).
יצחק מתנהל באופטימיות המאפשרת לו, ככל הנראה, להמשיך לחפש. ולא בכדי; עם הגעתו לגרר אלהים מתגלה אליו: "שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ: כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ" (שם, ב'-ג'). הברכה מצויה כאן, יודע יצחק, צריך רק להמשיך לחפש. "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ" (שם, כ"ב).
מעושק ושטנה הגענו סוף סוף לרחובות. כמו ביציאה מסמטה צרה לשדרה רחבה, יצחק מברך על הטוב ומכיר בברכה: חפרת, מצאת – תאמין. הימנעותו של יצחק מעימות מתמשך עם שכניו נושאת פרי פוליטי: "וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר… וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק, מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי; וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי, וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם. וַיֹּאמְרוּ, רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ, וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ, בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ; וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ… וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו; וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק, וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם. וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא, וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק, וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, מָצָאנוּ מָיִם. וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה; עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שם כ"ו-ל"ג בדילוגים). הצמֵא לשעבר עורך משתה לעושקיו, ובכך נפרצת הסתימה – הבאר האחת הופכת לשבע.
אולם למרות אופיו הפשרני, עוד נכון ליצחק העימות הגדול, הקרב על ברכת הבכור בין בניו יעקב ועשו. יעקב זוכה לברכה הראשונה: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו: גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי, בְּנִי…וַיֹּאמֶר, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'. וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ...". לאחר חשיפת המרמה, מבקש עשו ברכה משלו. "וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל. וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד... " (שם כ"ז, כ"ו-מ' בדילוגים).
ברכת המים, טל השמיים, חוזרת בשתי הברכות. אולם עשו אינו רווה נחת מכך. קביעת היחסים בינו לבין אחיו כהיררכיים מעוררת בקרבו רגשות מוכרים מסיפור יצחק ובני גרר: "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו. יֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (שם, מ"א). עושק הברכה הופך לנרדף, ועל כן הוא קם בעצת אימו רבקה ובורח ללבן, שם הוא עתיד לפגוש את שתי נשותיו, אחת בעושק ואחת בשלום, ומעגל האיבה ממשיך.
כיצד, אם כן, נוכל אנחנו לבקש ברכה? בראש השנה ביקשנו (בליווי הלחן המופלא של גרוניך) "ברך עלינו ה' אלהינו את השנה הזאת, ואת כל מיני תבואתה לטובה ותן ברכה על פני האדמה, ושבענו מטובה, וברך שנתנו כשנים הטובות לברכה". ובנוסח הנשי (במילותיה של לאה שקדיאל): "זכור אם אשר בכדה שאבה / לעבד ולגמלים מים / ואחריו לכנען אל אדונו / נמשכה בנחת כמים / את יעקוב בנה אהבה / כי נבואתה זכה כמים / ולאחיה שלחתו להצילו / מנקמת עשו פחז כמים/ בעבור רבקה אל תמנע מים!"
בברכת שבת שלום וחורף מבורך בגשם.