הדרשה מעניקה לקריאת התורה את הכוח לצאת מחֶזקת דְבר עבר עתיק ומקודש ולהיעשות לכוח חי המפעם בנו ממש ומקדֵש את חיינו שלנו. היא עושה את ה"קבע" של קריאת התורה ל"כוונה" מתחדשת ומרעננת, המרווה את צמאוננו הרוחני ואת שורשי מעשינו כיחידים, כחברה וכעם. ואמנם, פעמים רבות היה בדרשות שנשאו רבות ורבנים בני העת החדשה – רפורמיים ואחרים – כדי לאפשר להם להתמודד במישרין, ללא חציצה וללא משוא פנים, עם אתגרי הזמן החדש ועם אתגרי המסורת העתיקה, ובמיוחד עם התהום המאיימת להשתרע בין אלה לאלה ועם הגשר המבקש להיבנות על תהום זו.
מרבית הפרשות מזמנות לדרשן הזדמנות לערוך מפגש כזה בין הסיפור העתיק למציאות המתהווה, בין החוק הנפרש בתורה לציווי המוסרי-הדתי שאנו ניצבים בפניו, בין העמידה נוכח האל לעמידה עם בנות ובני האדם. לעתים זהו מפגש הרמוני ונינוח, שבו כל צד מחזק את ידי רעהו, מבטא את המשותף במילותיו שלו. פעמים אחרות זהו מפגש מתוח, שבו מתעורר מלוא הניגוד בין עבר להווה ותובע הכרעה ערכית אמיצה. באף לא מקרה אחד, המפגש קשה, מר, אכזרי, בלתי נסבל כמו בזה של פרשת השבוע שלנו, פרשת "זכור" הנקראת ערב חג הפורים.
בשבת זו, כבכמה שבתות אחרות שבין ערב ראש חודש אדר לערב ראש חודש ניסן, תיקראנה בבתי הכנסת שתי פרשות. הראשונה, פרשת "תצוה" מספר שמות, ממשיכה את הרצף הנינוח של קריאת התורה מ"בראשית" ועד ל"זאת הברכה", מיום שמחת תורה שחלף ועד ליום שמחת תורה הבא. פרשה זו מזמנת לדרשן מפגש מתוח משהו, הקורא לגשירת גשרים. הרי כל עניינה המשכן ועבודתו, וליתר דיוק בגדי הכוהנים והמזבח. מי שאינם מייחלים לחידוש הקרבנות ומברכים על התקדמותה של היהדות מעֵבר לשלב שבו נחלי הדם ואדי הקטורת מלאו את בית המקדש, צריכים בוודאי לשאול מה הרלוונטיות של הנאמר שם לחיינו. עליהם לבחון מה משמעות הכהונה בשבילנו, כיצד נשלב אנו בין אמתות הלב לבגדי הכהונה, מה המזבחות שאנו מצווּים להקים כדי לקדש את חיינו ומה המזבחות שאל לנו לעשותם חלק מחיינו. כאמור זהו מפגש מתוח ופורה, אולם נראה בהחלט שניתן לגשר על הפערים, להציע דרכי התמודדות ופרשנות יצירתיות, שתענקנה לכתוב העתיק משמעות מחודשת ופורייה. לא קשה לדמות דרשה שתדע להעניק למתפללים כלים לקדש את חייהם מכוח הכתוב בפרשה זו.
לא כך הוא באשר לפ רשה השנייה שאנו מצוּוים לקרוא, פרשת "זכור". פרשה נוספת זו (דברים כה, יז-יט) אינה מבטאת את רצף הקריאה השנתי, אלא היא בבחינת הכנה לקראת החג הממשמש ובא.
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.
שלושה פסוקים קצרים המאיימים על חיינו, על עמידתנו נוכח אלוהים ואדם, על יהדותנו. שני הפסוקים הראשונים עדיין אינם כה קשים. הם מאזכרים את הסיפור, העלום משהו, שבספר שמות (יז, ח-טו) בדבר המלחמה הראשונה שעם ישראל נאלץ להילחם בה לאחר שהשתחררו סופית מעול המצרים. למרות שמסיפור הקרב עצמו לא ברור מדוע 'זכתה' דווקא מלחמה זו להיתפס כנוראה כל כך, ניבטת כבר שם מלחמה זו באור אפל במיוחד ומוכרז שמכאן ואילך "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". יש לומר, שאף כי שני הפסוקים הראשונים של פרשתנו מבקשים לבאר את נוראותה של אותה מלחמה, לא לגמרי ברור מהי החומרה היתרה ויוצאת הדופן בעובדה שעמלק זינב בנחשלים היגעים אחרי מחנה ישראל הנודד; מדוע היא קשה יותר, למשל, מניסיונו של פרעה להשמיד את העם על ידי הריגת "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד". מכל מקום, ברור שבזיכרון ההיסטורי של העם נצרבה תודעה קשה ומרה של מלחמה אכזרית, ללא רחם, נגד עצם קיומנו. גם אם איננו יודעים לפרש זיכרון זה עד תום בהקשרו המקורי, זה שבתורה, ההיסטוריה היהודית המאוחרת בוודאי ובוודאי לימדה אותנו מה עלול לשמש רקע ממשי ועובדתי עד מאוד לזיכרון מעין זה.
אבל אז בא הפסוק השלישי ומאיים למוטט את חיינו. הוא מצַווה לדורות, שביום בו ישרור שלום שלם ומלא בארץ נמחה את זכר עמלק. זו מִצווה קשה אף מהמצווה הנוראה של מחיית שבעת עממי הארץ, שיש לה הקשר מקומי וזמני. על מלוא משמעותה הנוראה, אם גם בשינויי נסיבות מסוימים, אנו יכולים ללמוד מהסיפור שהמסורת קבעה כהפטרה לפרשת זכור (שמואל א טו, א-לה; מרבית הקהילות הרפורמיות בארץ ובעולם בוחרות שלא לקיים קביעה זו, אלא לבחור בקטעים ממגילת אסתר כהפטרה נאותה לפרשת "זכור"). שאול, מלכו הראשון של ישראל מצטווה להילחם בעמלק ולהשמידם, איש ואישה, ילדים וזקנים, רכוש ובהמות. למלחמה זו אין סיבה נראית לעין מלבד זיכרון המלחמה ההיא, בעת עליית ישראל ממצרים. ההשמדה המוחלטת היא אפוא מילוי הצו, שביטויו נרמזים בספר שמות ושבים ועולים בפירוש בהפטרה. שאול ממלא את הצו במלואו כמעט, למעט השמדת הצאן והבקר והריגת אגג מלך עמלק. העובדה שלא מילא את הצו במלואו, אף כי ביצע רצח עם כמעט מושלם, נתפסת במקרא כעניין כה קשה וחמור, עד שבגללו נלקחת המלוכה משאול ומביתו וניתנת לדוד ולצאצאיו. מכל מקום, שמואל משלים את המלאכה ומשסף את אגג.
אין ספק, שמגילת אסתר מבקשת לשוב ולעורר זיכרון זה. היא שבה ומפגישה באורח הרה סכנות בין מרדכי, מצאצאי קיש, להמן, המכונה 'אגגי'. הפעם תוצאת המפגש היא סכנת השמדה מוחלטת, המזכירה במלואן את מוראות השואה שידע העם היהודי במאה העשרים. גם הפעם, כמו בסיפור שבספר שמואל, נגמר הדבר בהרג נרחב של שונאי ישראל ובחיסול 'האגגי' וצאצאיו. גם הפעם, כנראה, אין זה סוף פסוק ואין זה המפגש המסוכן האחרון.
הקושי הנורא שבפסוק המצווה על מחיית עמלק הוא בעובדה שזהו צו לדורות, צו המאיים לעצב את חיינו שלנו. את ההיסטוריה העתיקה, על היפה והנורא שבה, על הקדושה המיוחסת לה ועל ההתנהלות האכזרית המתוארת בה, אנו מסוגלים לעכל. לא לנו לשפוט דורות עברו. גם אם נמצא בין מעשיהם מעשי זוועה נוראים, אין הם מאיימים על חיינו ועל שפיות דעתנו. כשם שאיננו מאשימים את צאצאי הרוצחים בפשעי אבותיהם, כך אין המסופר על דורות עברו של בני ישראל עלול לאיים על חיינו ועל שפיות דעתנו ורוחנו. לא כך הוא בצו שמְצַווה עלינו – עלינו ממש – המסורת שאנו מבקשים לכבד ולהוקיר, ללמוד ממנה ולקיימה. כאן איומה ונוראה התהום בין עבר הטוען להיות מקודש לבין ההווה המבקש לכונן ערכי מוסר ורוח. יתרה מזאת – על תהום זו אין בכוחנו לגשר, אסור לנו לגשר.
מציאות חיינו מלמדת עד כמה מסוכן, אכזרי והרסני כל מה שרוח של גזענות, של שנאת הזר, של דמוניזציה של האויב עלולה לגרום לו. העם היהודי למד זאת בצורה הנוראה ביותר על בשרו, כשרוח טמאה זו הופנתה במלוא עוצמתה כנגדו. עלינו ללמוד זאת שוב כשזרעי הרעל נובטים על אדמתנו שלנו, אדמת עמנו, אדמת ארצנו, קרקעה של המסורת שלנו. רק מִצווה אחת מותר לנו ללמוד מהציווי לרצוח עם הטמון בפרשת "זכור" – המִצווה לסרב, המִצווה לנהוג כשותפיו של בורא העולם העמלים על קיום בריאתו ותיקונה. כשאנו קוראים את שהמסורת הניחה לפתחנו, נאמר נא ברכה אמיצה, הדוחה כל גזענות וביזוי האחר:
לְשִׂנְאַת-הַזָּר לֹא תְּהִי תִּקְוָה וְכָל בִּזּוּי צֶלֶם-הָאֱלֹהִים כְּרֶגַע יֹאבֵד; פִּי מְחַרְחְרֵי-שִׂנְאָה מְהֵרָה יִסָּכֵר וְכָל אֵיבָה וְשִׁעְבּוּד, אַפְלָיָה וְרַצְחָנוּת מְהֵרָה תְּעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר; וְלִבּוֹתֵינוּ תַּכְנִיעַ לְעָבְדְךָ בְּלֵבָב-שָׁלֵם בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אוֹהֵב הָאָדָם.
***
ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר. בכל זאת אנו קוראים דברים קשים אלה ונקראים לחיות עמם. בכל זאת אין לנו ברירה אלא לשאול, האם העובדה שעל משמעות הדברים ועל פשטם אסור לנו לגשר, משמעה שגם המלים דינן להיות מנודות ודחויות.
אולי בכל זאת יש ביד המדרש והדרשה כוח לרפא.
התורה מצַווה עלינו לזכור את עמלק ואת אשר עשה לנו. הוא, שזינב בכל הנחשלים אחרינו, נעשה לסמל של רוע ושל אכזריות מוגת לב. זיכרון זה חייב להיות חלק מן התודעה ההיסטורית ומן ההתמצאות של כל יהודייה ושל כל יהודי. בלעדי זיכרון הרע והמוראות שאירעו לנו לא נוכל ליטול חלק במאבק הנמשך על הקיום היהודי ועל משמעותו האנושית. בלעדיו תהיה עמידתנו האנושית רדודה, צדקנית ושקרית.
ואולם למצווה זו צריך להיות גבול. אם יבוא יום –רחוק עד מאוד ממציאות חיינו הנוכחית – בו יֵשב
ישראל בטח בארצו ובו ישרור שלום מלא וכולל בינו לבין כל אויביו, ישתנה המצב. ביום בו, כהדגשתה של התורה, 'יניח' ה' לנו מכל אויבינו מסביב, נהיה מצוּוים למחות זכר זה מחיינו. אזי ייעשה זיכרון הרוע שעשה עמלק ממרכיב חיוני בתודעתנו ההיסטורית לרעל מסוכן המפעפע בעורקינו ומאיים על שפיותנו. אז יהיה בעצם זיכרונו של הרוע משום המשך קיומו בלבנו, בחברתנו ובתרבותנו. 'זכור' אולם 'אל תשכח' לחדול בבוא היום מלזכור, למחות מחייך את זכרו של הרוע ההוא שאותו אתה מצוּוה היום לזכור.
קשה הוא הזיכרון ההיסטורי. קשה לא פחות לדעת שיש בו לא רק ערך ותועלת אלא גם נזק. מטלה כבדה מטילה התורה בתובעה מאתנו לזכור את אשר עשה עמלק. מצווה קדושה היא מְצַווה אותנו לזכור שבזוכרנו את הרוע, אל לנו לשכוח שיבוא יום וזכר זה יצטרך להימחות מלבנו. כדי להציב בלבו של הזיכרון ההיסטורי את מצוות השכחה, מעצבת המסורת שלנו את חג הפורים שבו אנו שמחים עד כלות, כאילו פס הרוע מן העולם, שבו אנו מצוּוים לשתות עד שיימחק בלבנו, לרגע קט, ההבדל בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי". אולי בשל מעמד מיוחד זה, קובע הרמב"ם (הלכות מגילה, ב, יח) בעקבות התלמוד שלעתיד לבוא "אף על פי שכל זיכרון הצרות יבטל, שנאמר 'כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני' (ישעיהו סה, טז), ימי הפורים לא ייבָּטלו, שנאמר 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם' (אסתר ט, כח)".