בין כל ענייניו המורכבים של המשכן, שבהם עוסקות חמש הפרשיות האחרונות של ספר שמות, ניצבים שני פסוקים אלה, הפותחים את פרשתנו. עניינם נראה פשוט מאוד. הם מוקדשים לצו להעלות נר, האמור לדלוק באהל מחוץ לפרוכת. צו זה מופיע פעם נוספת בספר ויקרא בניסוח שונה מעט, המבטא אותו רעיון:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (ויקרא כד א-ד). גם כאן זהו צו, גם פסוקים אלה נעשו לראשה של פרשה.
אנו רגילים לדבר על הנר כ"נר תמיד". ככזה אנו רואים בו נר הדולק תמיד וללא הפסק, תחילה במשכן, אחר כך בבית המקדש ובאלפיים השנים האחרונות בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות. האור ההולך ונמשך המוקרן ממנו נראה כמסמל את נוכחותה של הקדושה, את שכינתו של האל בקרבנו, את ההמשכיות מרגע תפילה ולימוד למשנהו, מדור לדור ומקהילה לקהילה. אי אז הודלק הנר ומאז הוא נותן אורו הצנוע, בין אם אנו מצויים בבית הכנסת, בין אם אחרון המתפללים והמנקים, הלומדות והעוסקות בצורכי ציבור, נעל אחריו את הדלת ויצא לביתו ולעסקיו.
זו קריאה אפשרית וראויה. היא מעוגנת במסורת ישראל ומסמלת יסוד חשוב בהווייתם של כל מי שההיעגנות במסורת זו היא חלק מעולמם. אלא, שעיון בטעמי המקרא מציע לנו גם קריאה אחרת, ראויה לא פחות, מעוגנת לא פחות במסורת, פורייה לא פחות.
בכל הפסוקים, המצווים על עריכת הנר והעלאתו, היינו הדלקתו, מציבים הטעמים הֶפְסֵק לפני המילה "תמיד". במונחיו של הדקדוק המודרני היינו אומרים, שבין המילה נר למילה תמיד ניצב פסיק, התובע מאתנו לקרוא כך: "להעלות נר, תמיד"; וכך גם בסיומם של הפסוקים מספר ויקרא: "יערך את הנרות לפני ה', תמיד". הטעמים תובעים מאתנו להבין, שלא המשכיותו של האור היא המובעת כאן, לא היות הנר דולק ללא הרף, אלא המצווה המוטלת עלינו לחזור תמיד ולהדליקו, לשוב ולחדשו.
ואכן, מעיון בפסוקים עולה, שקריאה זו, שמייסדים הטעמים, תואמת עד מאוד את פשט הכתוב. שהרי, הנר צריך לבעור "מערב עד בוקר", להאיר את חשכת הלילה בלבד. משמגיע הבוקר כבה הנר ועלינו להדליקו שנית כל ערב, להעלות בו אור בכל עת שבאה למציאות חיינו החשכה. יתרה מזאת, נר זה, המועלה תמיד מחדש, אינו בא לבטא את נוכחות הקדושה בחיינו, את נוכחות האל בקרבנו, כדרך ש"נר התמיד" הדולק בבתי הכנסיות שלנו עשוי לבטא. זהו נר המועלה תמיד "לפני ה'", על ידי בני ישראל. זהו אור שאנו מצוּוים להעלות לפני האל, על מנת לבטא את נוכחותנו שלנו לפניו, את התייצבותנו כשותפים למעשה הקודש ולמעשה הבריאה.
המדרש ער עד מאוד למשמעותה של הדלקה זו, המבטאת את הקיום האנושי דווקא, המכוונת אל עמידתנו כבני אדם נוכח האל. כך תוהה דרשן אנונימי המובא במדרש "במדבר רבה" (פרשה טו):
בשר ודם מדליק נר מנר דלוק שמא יוכל להדליק נר מתוך החשך שנאמר "וחשך על פני תהום" (בראשית א, ב); מה כתיב אחריו? "ויאמר אלהים יהי אור" (שם, ג) – ומתוך החשך הוצאתי אורה; ואני צריך לאורה שלכם? ולא אמרתי לך, אלא לעלות אותך להעלות נר תמיד.
אדם, אומר בעל המדרש, אינו יכול להעלות נר אלא בעזרת נר, או מקור אור ואש קיימים. האל, לעומתו, ברא את האור מתוך החושך ששרר על פני הארץ בראשית הבריאה. האם נעלה על דעתנו, שהאל זקוק לאורו של האדם? לא האל זקוק, משיב הדרשן לתמיהה שהעלה, אלא האדם. המצווה להעלות נר תמיד לפני האל באה להעלות את האדם, לבטא, להזכיר ולהעצים את עמידתו של האדם לנוכח הקודש.
ובמדרש אחר (ויקרא רבה, פרשה לא), אנו קוראים כיצד הנר מבטא את ההדדיות שבין האל לאדם, הדדיות שאמנם אינה סימטרית אך יש בה כדי לבטא את שותפותם:
בר קפרא פתח: "כי אתה תאיר נרי" (תהלים יח, כט). אמר הקדוש ברוך הוא לאדם … נרך בידי ונרי בידך. נרך בידי, "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז); נרי בידך, "להעלות נר תמיד" (ויקרא כד, ב). אמר הקב"ה, אם הארת נרי הרי אני מאיר נרך, "צו את בני ישראל".
נשמתו של האדם היא נרו של האל. הנר המודלק לפני ה' הוא נרו של האדם. כשכל אחד מהשותפים עושה את שלו, מועלה האור מכאן ומכאן.
***
השבוע כבה נר. נשמתה של מורתנו, פרופ' חנה ספראי, שוב לא יכלה לשכון בגופה המעונה והסובל ממחלה ממארת. בלא עת הלכה אישה דגולה זו לבית עולמה. חשכה ירדה על אוהביה, תלמידותיה ותלמידיה, שותפיה ושותפותיה.
שעות ספורות לאחר שנפטרה שוחחתי עם אחת מחברותיה הקרובות. היא אמרה לי שחנה הייתה "אורתודוכסית לייט". ומיד הוסיפה: לא light מלשון קלוּת, אלא מלשון אור. אכן, פרופ' ספראי הייתה מהחלוצות המובהקות שלפני המחנה בתביעתה, בתוככי המחנה האורתודוכסי, לשוויון ערכן של נשים, להבטחת מקומן בתלמוד התורה, בהוראת התורה, בפרשנות התורה. בימים שתביעה זו נשמעה כמעט רק במחנה הליברלי, תבעה חנה את עלבונה של התורה, את עלבונו של מחצית עם ישראל, גם מידי אוהבי התורה האורתודוכסיים. תמיד נשאה את קולה באון, תמיד ביטאה את האמת שבלבבה, תמיד פעלה להעמיד תלמידות ותלמידים וצפתה בהנאה ובשמחה, כיצד צמחו אלה וידעו לשאת את הלפיד עוד צעד ועוד צעד לקראת השוויון המיוחל, לקראת העשרת עולמה של היהדות במגוון החיוני כל-כך של נקודות מבט נשיות. היא שלמה לא פעם מחיר כבד, אבל היא ידעה שסופה של האמת לנצח; היא ידעה שתלמידותיה תשלמנה מחיר פחות בהרבה בזכות הקרבנות שהיא הביאה.
חנה הייתה תלמידת חכמים מובהקת. היא אהבה תורה והתורה השיבה לה אהבה. היא הייתה בעלת מבט נדיר בעמקותו וברוחבו, בפוריותו ובעושרו, שמעטים הרבנים והחוקרים שניחנו בו. היא שילבה תביעה חסרת פשרות לאחריות טכסטואלית והיסטורית, פילולוגית וסוציולוגית, עם רעננות וחדשנות. היא שילבה רצינות ואחריות עם הומור דק וכושר נדיר להציע בפני שומעיה את הסוגיות המורכבות ביותר באורח פשוט ובהיר.
היו לה, לחנה, בתים לא מעטים. זכינו, והיברו יוניון קולג' יכול היה לשמש לה בית חם ואוהב בשנים האחרונות. זכינו, והיא, האורתודוכסית, יכלה לדרבן את תלמידותינו ותלמידינו בשיעורי המשנה והמדרש, ההלכה והאגדה, לחשוב באורח פתוח יותר, רפורמי יותר, עכשווי יותר. זכינו והיא השתתפה עמנו בפיתוח אורח הלימוד המפגיש את החיים עם הטכסט המקודש, את הטכסט העתיק עם החיים. אהבנו כל רגע שהייתה עמנו.
עתה באה החשכה. הנר שדלק כבה. כדרך כל בשר, לא יוכל הנר להיות "נר תמיד" שאינו כבה לעולם. אולם, אם נדע לאמץ את הקריאה האחרת, זו שמנחילים לנו טעמי המקרא, נדע שבעת שבאה החשכה יש לשוב ולהדליק מחדש את הנר. נרה של חנה ספראי ז"ל שרוי עתה בסוד הנצח. עלינו להעלות את נרנו שלנו, שהדלקנו מנר זה. אנו יודעים שבנו תלוי הדבר, האם נדע להמשיך את מאבקיה, להפיץ את תורתה. יהי רצון שתלמידותיה ותלמידיה, אלה שזכתה לראות בהסמכתם כרבות וכרבנים בישראל ואלה שיצטרפו אל קהל זה בשנים הקרובות, ישאו אתם את נרה של חנה, ישובו ויעלו תמיד, בכל עת ובכל מקום את האור לפני ה'.